"מאיפה אני מכירה אותך?". היא מרימה את העיניים ואיתן את הסמארטפון, שנעצר באוויר בינינו. העיניים שלה נתקעות במסך, אבל לא בפרצוף שלי עליו - אלא בתווית המזהה שקופצת לצדו. אה, היא נבוכה. היי אבא. מה?
הצטלמתם עם לשון של כלב או אוזני ארנב? גם אתם על הרכבת של המציאות הווירטואלית. הרכבת, שממש השבוע העלתה עוד הילוך, וככל שזה תלוי בפייסבוק – וזה תלוי לא מעט – עומדת לטלטל את החיים שלנו ממש בקרוב. זה יתחיל בפילטרים ובמשחקים חמודים שהטלפון "ילביש" לנו על המציאות דרך המצלמה, אבל די במהירות נוכל לכוון את הסמארטפון על מוצר בסופר ולראות מיד את כל המידע עליו, או על המקום שאנחנו נמצאים בו, וכן, גם לבקש מפייסבוק לזהות מי עומד לידנו ומדבר אלינו, במקרה ששכחנו.
אנחנו נשכח
ככה זה עובד. בכל פעם שאנחנו לוקחים עזרה מהטכנולוגיה ומתאמצים פחות בעצמנו, אנחנו מאבדים את היכולת. אולי הגיע הזמן לתת שם למחלת הניוון המוחי-דיגיטלי שעוטף את כולנו. כי העדויות מתחילות להצטבר. מאז שגוגל והסמארטפון זוכרים הכל, אנחנו לא זוכרים כלום. זה ידוע. גם את זה שהנוטיפיקיישנס זה השטן אתם כבר יודעים, וסריקות מוח מראות שהן שולחות את הנוירונים שלנו להשתוללות שסותמת כל חשיבה הגיונית. נוטיפייקשנס אחראיות לחצי מתאונות הדרכים.
הרבה אנשים אומרים שהם לא יודעים להגיע לשום מקום מאז שיש את ווייז. עכשיו הגיעו ההוכחות המדעיות: כשהגברת אומרת לנו לפנות שמאלה, המוח מכבה חלקים שפעם שימשו לניווט, והם לאט לאט מתנוונים. כשנהיה זקנים נצטער על זה.
גם לפורנו יש אפקט מדהים ומזעזע על המוח שלנו: הוא מטעה אותנו באופן הכי עלוב ואפקטיבי שאפשר. יש חלק במוח שאשכרה מאמין שהבחורה העירומה על מסך המחשב היא אמיתית ושיש לנו סיכוי לשכב איתה, כך גילה מדען מהארווארד.
חלק אחר במוח מקשיב לחלק הראשון, סופג את כל הגירויים ולאט לאט נצרב. ככה אנשים נאלצים לצרוך יותר ויותר גירויים – כלומר מתדרדרים לצפות במין אלים ואפילו אכזרי. הם פשוט צריכים יותר.
אני מודה שאני מחכה לזה, לעולם שמוגש על מצע של כלי מציאות וירטואלית. יש כאן פוטנציאל לכלים רבי עוצמה שיעזרו לנו ביום-יום ברמות חדשות לגמרי. מספיק אפילו להיזכר בהבטחות הישנות של גוגל גלאס – ניווט רחוב עשיר, שמזכיר לך שבעוד שתי דקות יוצאת הרכבת התחתית מהתחנה הקרובה, ושחנות הספרים שחיפשת (כן בטח) נמצאת 200 מטר מעבר לפינה.
אבל בעשורים האחרונים הבנו גם שתמיד יש מחיר, רק שאנחנו מגלים אותו באיחור, ועם ריבית. אני אפילו לא מדבר על עולם הפרסום (ובמשפט: השירותים האלה ילמדו אותנו לעומקים חדשים לגמרי, ויחדירו מסרים עלנו שיווקיים לעומק התודעה).
המחקרים החדשים הללו יצאו רק עכשיו – אחרי עשר שנים שהאנושות כולה מנווטת בעזרת מכשירים, ואחרי עשרים שנה שיש פורנו זמין לכל דורש. כמה זמן ייקח למחקרים על מציאות וירטואלית לגלות לנו שהפסקנו לזהות פרצופים ומקומות? שהעולם שסביבנו – אנשים, נופים, מקומות, חוויות – כבר לא מצליח לרגש ולעניין אותנו בלי העצמה של מסך? הנה דבר אחד שאני יודע: זה יקרה כמה שנים אחרי שכולנו נפתח את האינסטינקט להסתכל על מישהו או משהו רק דרך סמארטפון, משקפיים חכמים או מה שזה לא יהיה. אז מאיפה אני מכיר אותך?