בשנה האחרונה הביקורת נגד פייסבוק הגיעה לשיאים חדשים. פייסבוק עודדה קיצוניות, אלימות מילולית ופייק ניוז. העולם שלנו התמלא בהשראתה בהרבה יותר גסות רוח, פרובוקציות ובוטות, והרבה פחות שאר רוח, סבלנות וסולידריות. פייסבוק, שמזהה כל כך טוב את הרגשות של הגולשים, זיהתה כנראה גם מיאוס. ואיפשהו בין הביקורת עליה ובין החשש שהשימוש בה ייפגע, היא החליטה לפעול.

בהתחלה היא הציבה אלפי אנשים שיסננו פוסטים. אבל זה לא הספיק. אחר כך המציאה מנגנון שלם לאיתור פייק-ניוז, ואז ביטלה אותו. המהלך האחרון של פייסבוק נראה לפחות כעת כמהלך נסיגה. היא יורדת מהפסגה שכבשה, ומשאירה אחריה חלל עצום. פייסבוק הודיעה שמעכשיו יהיו בפיד הרבה פחות כלי תקשורת ומותגים, ויותר חברים בני משפחה. זו רעידת אדמה עצומה. האם פייסבוק עומדת לחזור לגודל הטבעי שלה? האם היא תפסיק להיות המטריקס שמייצר אצלנו במכוון תלות נפשית, ששותה לנו כל שנייה פנויה, שמכתיב לנו תפיסת עולם בפוליטיקה ובתרבות - אלא רשת חברתית שפשוט מחברת בין אנשים ועושה להם טוב?  

לרדוף אחרי הקריזות של פייסבוק

פייסבוק וגוגל חזקות מדי. חזקות מדי על מדינת ישראל. יש להן אין-סוף כסף, הן שולטות בשוק הפרסום בדיגיטל, הן מחזיקות את כל המידע הפרטי שלנו, הן השתלטו על הזמן הפנוי שלנו. מחקרים הוכיחו שהן אפילו משפיעות על המחשבות, על הרגשות ועל מצב הרוח שלנו. הן האמצעי העיקרי שדרכו אנחנו צורכים חדשות ומידע. זו בעיה גדולה.
זה אומר שהתקשורת תלויה היום בצינור הזה. כלי התקשורת בכל העולם ובארץ הקדישו המון זמן ומשאבים כדי להבין איך לפצח את גוגל ופייסבוק ככלי גישה לצופים ולקוראים. רבים מהם שילמו מחירים כבדים בדרך. התוכן שהם מייצרים השתנה לגמרי בשנים האחרונות. במקרה של פייסבוק, הם למדו לרדוף אחרי הקריזות שלה – בהתחלה להתמקד בלייקים, אחר כך בשיתופים, ואז לעבור לתמונות, לוידיאו, ואז ללייב וידיאו וכך הלאה. "הרגשנו בני ערובה בידי פייסבוק", אומרים אנשים שמקדמים תכנים למחייתם. כלי התקשורת איבדו חלק לא מבוטל מהזהות שלהם. אחר כך הם גילו שהנכסים שהם בנו בפייסבוק – בכלל לא שלהם. תשאלו את ערוץ 10 וגיא לרר, שניסו למצוא פשרה סביב עמוד הצינור, ואז גילו שההחלטה בכלל לא אצלם בידיים, כי העמוד לא שייך להם, אלא לחברת פייסבוק. בכל מקרה, ההשקעה העצומה של כלי התקשורת בנוכחות ברשת החברתית יורדת עכשיו לטימיון. הם יצטרכו להבין אין להגיע לקהל מחדש. בעצם, איך להמציא את עצמם מחדש.

פייסבוק התנהגה כשנים האחרונות כמו דיקטטור צפון קוריאני. קפריזית, לא צפויה, נטולת הסברים. עצבנת אותה? העמוד שלך ייסגר. בלי התראות, הסברים או מקום לשאלות. תשאלו את אבי לן או את דורי בן ישראל. גם הפוליטיקאים הבינו את המסר. לא לעצבן את המאסטר. לכן, אולי, הם מהססים לצאת נגדה. בענייני מניעת הסתה הם גיבורים גדולים, אבל לגשת לשורש העניין – עד כמה עמוקה התלות הנפשית שפייסבוק מייצרת במכוון בקרב המשתמשים שלה – זה עוד לא. מצד אחד, הממונה על ההגבלים העסקיים כבר הודתה שיש בעיה עם הכוח של פייסבוק (וגוגל) בשוק הפרסום. מצד שני, למיטב ידיעתנו, היא עוד לא עושה עם זה כלום. רשות המיסוי, לעומת זאת, פועלת לקראת גביית מסים משתיהן.

רק תרגיל?

מי שהגיע לכוח עצום כזה, ליכולת להשפיע על המחשבות ועל הרגשות שלנו, לא מוותר עליו בקלות. האם זו נסיגה אמיתית, או מהלך מחוכם? מה קרה הוביל את השינוי אצל מארק צוקרברג? האם, אחרי שנהיה אבא, הוא מגלה דאגה אמיתית לשלומם של הדורות הבאים? האם העדויות על דכאון שמתפשט בקרב משתמשיו העציבו את לבו והביאו לחרטה אמיתית? ואולי (זהירות, קונספירציה) וזה לא יותר מאשר מסע הסוואה לכוונות האמיתיות שלו: להפחית את הביקורת ואת המגננות של המשתמשים, ולהגביר את האחיזה הנפשית בהם, בדרך לקריירה הבאה שלו – נשיאות ארה"ב.