זוכרים שלפני כמה שנים כולנו היינו צוחקים על נערות שכותבות 100ממת? אתם. אנחנו. איך זה בכלל תפס, המנהג הזה של לבזבז אנרגיה על לקשט את הטקסט כמו ילדות קטנות? למה אנחנו כל כך אוהבים אימוג'י?
קחו את הטלפון שלכם רגע. תיכנסו לוואטסאפ. תשתדלו להישאר איתי. פתחו את המקלדת. עברו למקלדת אימוג'י. מה אתם רואים? אתם רואים את 21 האימוג'י האחרונים שהשתמשתם בהם. לראות את 21 האימוג'י האחרונים ששלחתם זה כמו לראות את 21 הפרצופים האחרונים שעשיתם. אני מנסה להיזכר: בפרצוף "הצעקה" השתמשתי במשבר בעבודה; בשני הלבבות הוורודים כשהודעתי לדוג ווקרית שאני לא זקוקה לה מחר (לאחרונה השניים הורודים נראים לי יותר קולעים מלב אחד אדום, שגם פועם בגדול בלי שהתבקש). היה יכול להיות נחמד לחשוב שאפשר ללמוד עליכם משהו מה-21 שלכם, אבל סביר להניח שגם אתם משתמשים בהם כל כך הרבה, עד שהם לא משקפים שום דבר מלבד רצף מצבי רוח יומיומיים ורגעיים, שכבר קשה להיזכר מה גרם להם.
ככה, לפחות, נדמה לנו. הסרטון פה למעלה, שבו אנשים מבוגרים מנסים לפענח אימוג'ים, מבהיר כמה מוגבלים הציורים הקטנים בלהעביר מסר, כשלמי שמנסה לדבר את השפה לא היתה הזדמנות ללמוד אותה. המבוכה בסרטון היא לא רק של המשתתפים שלו, אלא גם שלנו, הצופים הצעירים יותר ודוברי האימוג'ית. זה? הם לא מצליחים לפענח את זה? הם אפילו לא מתעניינים בזה בצורה יוצא דופן? אבל חשבנו שזה הדבר הכי מבריק, חיוני, נחוץ ונחמד בעולם.
האימוג'י הם החברים שלנו
כשהאימוג'י פרצו לחיינו היו נסיונות להסביר את ההצלחה בכך שזו שפה אוניברסלית. אבל כבר יש לנו שפה אוניברסלית: עברית. הרי אנחנו לא משתמשים באימוג'י כדי לתקשר עם תיירים. אנחנו מדברים אחד עם השני, כפי שעשינו תמיד. מבחינה טכנולוגית, אין שום התקדמות באימוג'י, אלא נסיגה אחורה: במאה ה-15 לפני הספירה הומצא בארץ ישראל הכתב האקרופוני הראשון, שהיה אבטיפוס של הכתב העברי הקדום. עד אז, לכל מילה בשפה היה ציור שסימל אותה, ורכישת השפה הכתובה היתה מסובכת ונמשכה לעתים חיים שלמים. בכתב אקרופוני יש רק 20 ומשהו סמלים; במקום לתאר את המשמעות של המילה, הם מתארים את הדרך שבה אומרים אותה; במקום שנצטרך להשתמש בציור של שמש, יש לנו שלוש אותיות שקריאתן בקול יוצאת את המילה המדוברת "שמש". זו היתה אחת מפריצות הדרך המדעיות החשובות ביותר בהיסטוריה, והודות לה, כל ילד יכול ללמוד לקרוא ולכתוב. אימוג'י הוא עוד כתב הירוגליפים; כתב הירוגליפים שאפשר להשתמש בו כדי לכתוב שמות של שירים של ביונסה, אבל קשה לדמיין שנוכל פעם לכתוב בו ספר, או לנהל בו שיחה מורכבת ורבת פרטים ורבדים. הסוד שלו לא טמון בעצם קיומם של הסמלים, אלא במבחר: בסוג הסמלים שיש בו.
האימוג'י הוא, בעצם, התפתחות כיפית ומעוצבת היטב של (-:. מדען המחשב סקוט פלמן המציא אותו באוניברסיטת קרנגי מלון בשנת 1982, כשהאינטרנט היה חוט שחיבר בין מחשבים באוניברסיטאות. מלון הציע להשתמש בסמיילי בשיחות אונליין כדי לסמן כשמדובר בבדיחה. "בהתחשב בטרנדים הנוכחים", כתב פלמן בהצעתו, "יהיה יותר שימושי לסמן כשלא מדובר בבדיחה". כך הומצא ה:-(. הסמיילי של פלמן היה הראשון שתועד בשימוש און ליין, אבל כבר בשנת 1969 אמר ולדימיר נבוקוב בראיון לניו יורק טיימס, "אני חושב לעתים קרובות על כך שצריך להיות סימן טיפוגרפי כלשהו לחיוך – איזשהו סימן מעוגל, תושבת קעורה כלפי מעולה".
כשהאינטרנט נעשה מסחרי, העיתונים לימדו את המשתמשים את הסט הבסיסי והמוגבל של הפרצופים: שמח, עצוב, צוחק, בוכה, ועוד כמה קשקושים פחות נחוצים כמו "מרכיב משקפיים" או "חובש כובע". מערכות שהרחיבו את מבחר האמוטיקונים הגיעו יחד עם אתרי פורומים ותוכנות מסרים מידיים, והיו ביניהם מוצלחות יותר ופחות (של המסנג'ר של msn היתה נהדרת). מחקרים הראו שבכל מקום שבו היתה אפשרות להשתמש באמוטיקונים, אנשים ניצלו אותה. נשים, אגב, תמיד יותר מגברים – אולי כי הן באופן כללי ורבליות יותר, אולי בשל הצורך התמידי שלהן לרכך כל מה שיכול להתפרש כביטוי של תוקפנות או כעס בסימן של חיוך. לכאורה, האימוג'י היו עוד סט מתוך ערכות החייכנים האלה. אבל כשחדרו לחיינו האימוג'י קרה עוד משהו, בלתי צפוי: התחלנו לאהוב אותם.
בני אדם מתוכנתים באופן כל כך עמוק לקבל רמזים מהסביבה על רגשות וכוונות, עד שאנחנו מדמיינים שאנחנו רואים פרצופים בשקעי חשמל ובפנסים של מכוניות. עבור המוח שלנו, טקסט בוואטסאפ הוא מידע חלקי ועמום כמו איתות מורס. אנחנו זקוקים באופן נואש לאיתותים של שפת גוף וקול - תחשבו כמה משמעות אנחנו מייחסים לסימן וי אחד או שניים, למילה "מקליד/ה..." ולכמה זמן היא מופיעה. מחקר שנעשה באוניברסיטת דנקי בטוקיו הראה שאנחנו לא קוראים את האימוג'י כמידע יבש: המוח שלנו מגיב אליהם כמו להבעות פנים אמיתיות, והתגובה חזקה יותר ככל שהציור מוצלח ואקספרסיבי יותר. אנחנו אוהבים את האימוג'י כמו שטום הנקס אוהב ב"להתחיל מחדש" את הכדור עם הפרצוף המצויר עליו, או כמו שילדים משוגעים על מדבקות. האימוג'ים שמבטאים רגשות הם אלה שאנחנו משתמשים בהם הכי הרבה: הלב האדום היה הנפוץ ביותר ב-2014; הפרצוף הצוחק עם הדמעות, שגם חביב מאוד על שרת התרבות מירי רגב, הוכתר בשבוע שעבר כמילת השנה של מילון אוקספורד. אייטמים על אימוג'י חדשים מקליקים כמו ידיעות רכילות לוהטות וחידות ברוח "זהו איזה שיר ישראלי כתוב באימוג'י" נעשות ויראליות כמו סרטוני פיגועים. ולא התחלנו אפילו לדבר על הקקי המחייך. מה זאת אומרת, המבוגרים לא מבינים אימוג'י. הם החברים שלנו.
לייק הוא רגש בפני עצמו
"זה רוח התקופה", אמרתי לאמא שלי כשקניתי 4 סטים של מדבקות אימוג'י בשישים שקל. היא הסתכלה עלי מוזר. אני מאמינה שזה נכון, לא רק כי אימוג'י הם פופולריים עכשיו, אלא כי הסימנים שאנחנו משתמשים בהם מתחילים היום לקבל משמעות ייחודית להם. אנחנו משתמשים בהם שוב ושוב במשך שנים, עד שכבר אי אפשר לחזור אחורה. אני לא יודעת מה זה בחיים האמיתיים, הפרצוף עם העיניים הצוחקות שחושף שיניים. אני לא עושה את זה. אני גם לא יכולה להגיד מתי בדיוק אני משתמשת בו; מתי שמרגיש נכון. אני מרגישה ככה גם לגבי P-: ו-/-:, שאת שניהם אני עדיין מקלידה לפעמים ידנית, בהיעדר ציור שקולע בול. וכמובן, לייק, שחוץ מזה שהוא סמל של ויכוחים מתישים על טכנולוגיה וניכור – הוא פשוט הפך לרגש בפני עצמו.
מה העתיד של אימוג'י? מה עוד עשר שנים של שימוש במערכת הסימנים הזאת תעשה לשפה שלנו? הכל אפשרי. תסתכלו על הסינית למשל: ציור של עץ אחד פירושו עץ. שני עצים – יער. ציור של איש אחד הוא איש, שני אנשים עם גג מעליהם – קהל. תרחישים קיצוניים פחות: משחקי מלים מעייפים, כמו ציור של דונאט כדי לומר ""do not go there. תועדו כבר מקרים, נקווה שלא נגיע לשם. כך או כך, הסרטון מוכיח שאימוג'י היא לא לוח סימנים אוניברסלי.
בעצם זה רק הגיוני: אף שפה היא לא לוח סימנים מוכתב מראש. שפה היא דבר שמשתנה כל הזמן באופן ספונטני. בישראל, למשל, אימוג'י "זיעה קרה" לא שימושי כל כך, אבל זיעה חמה – זה כבר סימן נחוץ מאוד, ואכן תוך אוגוסט אחד של אימוג'י הוא הופקע מהמטרה המקורית שלו. אימוג'י היא שפה, אבל השפה הזו לא ניתנה לנו על הר סיני. היא נוצרה על ידי המשתמשים שלה. המשתמשים שלה הם אנחנו. ואנחנו רק התחלנו.
צליל אברהם
* תודה לארז רונן