עם כל הכבוד לחנה קנייזבה-מיננקו, אם יש ענף ספורט שבו באמת הייתי רוצה לעלות על המגרש זה התלוננות על תחבורה ציבורית. כל הסגנונות טובים לי: קיטורים, יללות, זילופי מררה, יו ניים איט. אני כמובן מחשיב עצמי לא רע בתחום, אבל צופה בהערכה ובשמץ קנאה בביצועים של כישרונות אחרים בתחום. החל מהטרוניות הנוקדניות של עידו קינן – כמה דקות בדיוק המתינו הנוסעים שהורדו מרכבת מקולקלת להסעות החליפיות, בלי צל, בלי מים ובלי ווייפיי - ועד טרוניות הכלכלה ההשוואתית של ניצן "בקוריטיבה זה עובד יותר טוב" הורוביץ. זה כמו לאכול חריף. אתה סובל מזיע ומחרחר, אבל נהנה אש.
הנה תראו איזה כיף זה: על הסחבת ברכבת הקלה נשלם פעמיים. פעם אחת בעשרות השנים שבהן חיכינו לה - ופעם שנייה, שנקבל אותה בדיוק כשהיא כבר תהיה לא רלוונטית. ולא, זה לא שש שנים, זה הרבה-הרבה יותר. הנה ניצן הסביר את זה יפה, וגם התחזית שציטט פייגלין לגבי המכוניות האוטונומיות די מקובלת עלי.
האוטובוס הפך לגט-טקסי
האינטרנט והסמארטפונים הפכו את התחבורה הציבורית לעוד פחות נסבלת. אני מדבר עם כולם, לומד הכל ומעביר סרטונים, תמונות ומלים בתוך ננו-שניות. רק את עצמי אני לא מצליח להעביר לשום מקום בלי מסע מפרך ומיוזע שתחילתו בהמתנה מייאשת ואחריתו מי ישער. הניגוד הזה מטריף את המוח. סביבי העולם טס, ואם לא – לפחות יש את ווייז שאומר לי בדיוק מתי אגיע. רק קו 189 של דן לוט בערפיח של אבן גבירול.
האמת שמה שכתבתי כאן כבר לא כל כך נכון. לפני כמה חודשים עליתי על אוטובוס, רק בשביל לנסות את אפליקציית Moovit. הייתי בהלם מהחוויה. זה פאקינג עובד. האוטובוס הפסיק להיות אוטובוס, והפך לקצת יותר גט-טקסי, והכל בזכות האפליקציה. ערפל הקרב התפוגג, וחוויית הנסיעה הפכה הרבה יותר מתוכננת ומדויקת, ומבחינתי, שימושית. מסלולים, קווים, המתנה, לוחות זמנים. בעצם, 90% מהסיבות שבגללן הפסקתי להשתמש באוטובוסים בשנים האחרונות לא היו קשורות לנסיעה עצמה. זה המסביב שלא יכולתי לסבול. עכשיו זה רבע שעה במונית במחיר 50 שקל, או חצי שעה באוטובוס תמורת 6.90. ראש בראש, האוטובוס לוקח.
לפני כמה ימים עליתי שוב על 189. עכשיו קוראים לו "החדש", כי הנהג עושה משהו מהפכני. הוא נוהג. וזהו. באוטובוס שתי מכונות כרטיסים משוכללות שלא כל הנוסעים יודעים להפעיל, ונערה שעולה ל-י"א לובשת חולצה של "דן" ומנסה לעזור בחוסר יעילות חינני. אני נתקעתי על מדבקה שהונחה על קוביית הפרספקס שהפרידה את הנהג מהכאוס המתרקם באוטובוס, ועליה קוד QR של אפליקציית הופ-און. מה יש לי להפסיד? הורדתי את האפליקציה, הכנסתי מספר כרטיס אשראי, צילמתי את הקוד, ובתוך שתי תחנות וחצי הפכתי מטרמפיסט פיראטי ללקוח חוקי עם חשבונית במייל. יותר גט-טקסי מזה?
למי שנוסע בקביעות באוטובוסים בארץ זה לא חדש. בחו"ל זה כבר די ישן. אנחנו מצמצמים פערים לא רע: הרב-קו נכנס לשימוש נרחב בישראל רק לפני 3-4 שנים, כמעט עשור אחרי האויסטר של לונדון. אבל יש עוד המון מה לעשות, ויש גם מי שיעשה את זה. למשל, הקטע הזה שבתוך הרב-קו יש כרטיסיות נפרדות לכל חברת תחבורה: אם יש לך כסף מוטען בכרטיסיית אגד לא תוכל לנסוע ב"קווים" או ברכבת – זה פסיכי לגמרי! יש מערך סליקה ארצי שעוד נמצא בשלבי תכנון, אבל רק מהשם שלו אפשר להבין שזה הולך לקחת הרבה זמן. בעצם, מי בכלל צריך עוד כרטיס בארנק כשאפשר לטעון את הכסף ישר לאפליקציה ולשלם עם המכשיר הסלולרי עצמו?
ישראל כ"ץ, תן גז
ישראל מוצפת בסטארט-אפים מעולים בתחום התחבורה, שמתים להפוך אותה למדינה לדוגמה, או לפחות לשדה ניסויים. לא רק ווייז: גם מוביט היא הצלחה בינלאומית מסחררת, להופ-און הולך לא רע, ופאנגו פלוס מתרחבת יפה. משרד התחבורה עשה כברת דרך, ופתיחת מאגרי המידע של לוחות הזמנים של האוטובוסים ומיקומם בזמן אמת, למשל, איפשר למוביט להיות מוביט. אבל הוא חייב לזוז הרבה הרבה יותר מהר. כי בינתיים הסטארט-אפים הישראלים מוצאים את עצמם מקדמים את התחבורה הציבורית בפולין ובסין, בהולנד ובארה"ב.
"אני אשמח אם זה יקרה במדינה שאני גר בה לפני מדינות אחרות", אמר לי אתמול בבאסה איתמר קאופמן, מיזמי רב-קו פלוס. גם אם זה ייקח שנה-שנתיים זה לא כל כך נורא, ניסיתי לנחם אותו. הוא משך בכתף: "עוד שנתיים אני אהיה בצבא, והנסיעות ממילא יהיו בחינם".