א. ב-2015 יקרה בשוק הטלוויזיה מה שקרה בסלולר לפני 4 שנים. 50 גוונים של אפור, זה מה שאנחנו צריכים. כל מיני ספקים וחברות, חבילות ערוצים, סרטים, שירותים, וי.או.דיים. הם לא צריכים להיות גדולים יותר, אפילו לא טובים יותר. הם רק צריכים להיות רבים.
גלגלו אחורה: עד לא מזמן היו לנו אלה שתי חברות שמוכרות חבילות ענק, מערוצים בקוריאנית ועד סרטי בוליווד מהסיקסטיז, תמורת עד 400 שקל בחודש. כדי ליהנות מהתמורה לכסף צריך לצפות 20 שעות ביממה ב-40 מסכים במקביל. כמו בימים העליזים של פלאפון-סלקום-פרטנר, עם ההתחייבויות, הקנסות וה-500 שקל בחודש, לא הכרנו משהו אחר. לא חשבנו שיש עוד אופציה. ואז הגיע עידן פלוס עם חמישה ערוצים, בחינם. גם זה משהו, רק שבמשך חמש שנים זה היה או עידן פלוס הכחוש, או החבילות השמנמנות של יס והוט.
סלקום טי.וי זה לא הוט ולא יס. פחות סדרות, פחות סרטים, פחות מקום להקלטה, ואין רוסית. מצד שני הממשק מצוין, האיכות טובה והמחיר נמוך. במלים אחרות – שלם שליש מהמחיר, קבל 80% ממה שאתה צריך. אבל כל זה בכלל לא משנה. סלקום טי.וי לא צריכה להביס את הוט ויס. אפילו לא צריכה להיות טובה מהם. היא רק צריכה להיות משהו אחר. זה הכל. אחרי סלקום טי.וי יגיעו גם גולן טלקום ורמי לוי, גם אחרים יגיעו. כל חוויית הטלוויזיה שלנו תשתנה לגמרי. גם תחרות מסחרית היא סוג של חופש ביטוי .
ב. ולפעמים זה הפוך. כדי לקבל חופש ביטוי צריך להסתכל גם מעבר לתחרות המסחרית. האונליין הכניס לנו לראש שאפשר למדוד כל עיטוש של הקורא שלך, ושזה הדבר היחידי שחשוב. אם קוראים לך גבריאל גרסיה מארקס אבל לא קיבלת מספיק צפיות, קליקים ולייקים, אתה מתבקש לפנות את הדרך לחן טל. מקצועני הקליקים שהשתלטו על האינטרנט בשנים האחרונות, כמו באזפיד ופלייבאז ואלה, שכללו את זה לדרגת אמנות. כבוד גדול, ברצינות. אבל הם גם לימדו אותנו שיעור מצוין: אתה עומד מול פיד פייסבוק מפוצץ במלכודות-קליקים נורא מפתות, ואתה יודע שאם תתחיל עם זה, בסוף תשאל את עצמך לאיפה נעלמו השעתיים האחרונות ומה קיבלת תמורתן. חוץ מלהעשיר את הכיס של מישהו אחר, כמובן.
בכניסה למערכת של אתר הרכילויות הבינלאומי Gawker מוצב שלט ענק שסופר את כמות הגולשים. החיוכים במסדרונות מתרחבים ככל שהמספרים עולים, ויש מעט דברים שהם לא יעשו כדי להעלות אותם.
ואז המספרים נעצרו. "הגישה שהתמקדה אך ורק בטראפיק מיצתה את עצמה", הודיע בשבוע שעבר מייסד גוקר, ניק דנטון. האיש שכל מה שעניין אותו זו כמות התעבורה של הגולשים בו, האיש ששילם לעורכים שלו לפי כמות הצופים, שהוא יגיד כזה דבר? מסתבר שהקוראים רוצים עוד משהו. וגם הכותבים. אז מעכשיו, הודיע דנטון, הערך של כל כתבה לא מושתת רק על כמות הכניסות – אלא גם על שיקול דעתו וטעמו של עורך האתר. חדשני? עבור מזללת קליקים כמו גוקר, זו רעידת אדמה.
זו גם הודעה בכישלון מול באזפיד, מפלצת שאין שנייה לה באכילת ראשים ועיניים, וכך היא נוסחה: "זו גם הכרה בכך שלעולם לא נוכל לשחק את המשחק הוויראלי באופן חסר בושה כמו באזפיד. אכפת לנו יותר מדי מהשם שלנו, ופחות מדי מהדאגות של המשקיעים". וואו.
אגב, כאן ב-NEXTER וב-mako זה מעולם לא היה אחרת. רמת ההתעניינות שלכם חשובה לנו, גם מקצועית וגם כלכלית - אבל יש לא מעט כתבות שאנחנו מעלים בידיעה צלולה שפיצוץ רייטינג לא יהיה פה, אבל זו ידיעה שחשוב שתתפרסם, גם אם מפסידים. כי ככה.
ג. אם יש קו מחבר בין שארלי הבדו ובין סאגת צפון קוריאה ואולפני סוני, זו ההתקפה על חופש הביטוי של המערב. חוץ מהנזק הגלוי של ההתקפה הזו - הקורבנות במערכת העיתון, הנזק לסוני – יש גם נזק סמוי: "האפקט המצנן" כלפי המאייר את הקריקטורה הנשכנית הבאה, כלפי כותב המאמר העוקצני או במאי הפארודיה המפגרת שתלעג לאיזו דיקטטורה באחוריו של העולם. תיזהר חביבי, אתה לא יודע מי יחכה לך בפינה.
האמת – לא רק דאע"ש וצפון קוריאה - גם אנחנו עושים את זה אחד לשני, עם טינופת הטוקבקים שלנו. אזרחי העולם המערבי עדיין מבולבלים, תוהים איך ועד כמה צריך להילחם כדי לשמור על חופש הביטוי. בדרך, הם יצטרכו גם לשאול את עצמם מה הם בכלל עושים עם כל החופש הזה, ולמי הוא באמת מועיל.
לטור הקודם: "כשהמזגן והמייבש עוקבים אחרינו"