את שני השיעורים הכי חשובים שלמדתי מאמא שלי אני מיישמת עד היום: כשיורד הגשם הראשון, עוזבים הכל ויוצאים החוצה; כשמצלצל הטלפון לא חייבים לענות אם לא מתחשק. הפעם הראשונה שראיתי את זה היכתה אותי בתדהמה: אמא נחה על הספה בסלון, טלפון החוגה הצהבהב מצלצל ומצלצל, והיא אומרת בשלווה: "לא מתחשק לי לענות". וזהו, לא קרה כלום.
מתי מתה שיחת הטלפון? איך אפשר לשים תאריך תפוגה על משהו שלא חסר לאף אחד עד שהוא התפוגג מחיינו בלי ששמנו לב? כמו זמזום מעצבן של מזגן ישן, כמו גיר ידני, כמו מכנסיים בגזרה נמוכה, הפרידה משיחת הטלפון היא פרידה בדיעבד, שיחת מסדרון שכל המשפטים בה מתחיל במילים "זוכרים ש...", והיא מלווה בהקלה גדולה. תיכנסו רגע לרשימת השיחות בסלולרי שלכם – מתי השיחה האחרונה שם? אתמול? לפני שלושה ימים? לפני שבוע? זוכרים את הימים שהיו שם שמונה שיחות בין השעות שמונה לעשר בבוקר? פעם היה לזה פועל, לסנן, והיה גם שם תואר, "מסננת", והיום כבר לא צריך, כי אף אחד לא מתקשר יותר.
אם הוא אוהב אותך הוא ישאל אם אפשר להתקשר קודם
שיחת הטלפון גוועת כבר זמן מה. עד לא מזמן, היא היתה המקדש של היחסים עם ההורים. רשימת השיחות האחרונות כללה את המלים "אמא", "אבא" ו"בית". האנשים הראשונים שתקשרתם איתם, אלה שלימדו אתכם לדבר, שנתנו לכם לענות לטלפון בפעם הראשונה ולהגיד "הלו" שבע פעמים ברצף, היו גם האחרונים שעדיין התקשרו אליכם בלי סיבה – סתם כדי לדבר. הם יכלו גם לאתר על פי קולכם, תנודות במצבי הרוח ולדווח לכם שאתם עומדים להיות חולים. זה נגמר. קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות השלימו את מהלכן ההיסטורי והחליפו גם את שיחת הטלפון מההורים; לאלו מכם שהוריהם עדיין לא השתלטו על אמנות הפיסוק והאמוג'י אין גם שום דרך לדעת איך ההורים שלהם מרגישים (אם רק היתה לכם דרך לברר). זה נכון לגבי דודים ובני דודים, סבים וסבתות כשמישהו מהם מתקשר אלינו, אנחנו בטוחים שקרה משהו רע. למעשה, נשאר רק עוד בן אדם אחד בעולם כולו שאנחנו מדברים איתו בטלפון, סתם ככה, כדי לדבר. בן הזוג שלנו.
אתם מכירים את השיחות האלה. הן איומות. כשהתחלתם לצאת עוד היתה לכם מיומנות, היה לכם פאסון, ידעתם לשבור את הקרח בטלפון, הייתם שנונים, פלרטטנים, זכרתם שלא רואים את הבעות הפנים שלכם והשתמשתם בקול שלכם במקום. היום השימוש בקול נעלם, כמו כתב היד, ושניכם יושבים, כל אחד במשרד אחר, מול מחשב אחר, ומעמידים פנים שאתם משוחחים בזמן שאתם בעצם בודקים את המיילים שלכם ואומרים אחד לשני בפרצוף קפוא "כן, אה". לפעמים אתם מנסים להכריח את עצמכם להתרכז בשיחה. אחר כך אתם מתייאשים. אומרים שתדברו על זה בבית. אתם מנתקים. האנשים שיושבים אתכם במשרד מסתכלים עליכם ברחמים כשהם מגלים שהשיחה המשרדית היבשה הזאת היתה השיא הרומנטי של היום שלכם; הם לא יודעים שגם הם נשמעים בדיוק אותו דבר.
מלבד רגעי האהבה המתוקים האלו, כל שיחת טלפון היא בשורה רעה, כי היא אומרת שמישהו צריך מכם משהו. מי משתמש בטלפון? אנשים עובדים. מה אנשים עובדים עושים? מציקים לכם. הם מתקשרים לספר לכם שאתם במינוס ולפתות אתכם לקחת הלוואה; הם רוצים שתחתמו על עוד איזה מסמך קטן בפוליסת הביטוח שלכם; הם צריכים לוודא את הפרטים שלכם כדי לקרוא לכם למילואים; הם רוצים להגיד לכם שהילד שלכם חולה ושתבואו לקחת אותו מהגן, או שהם לא יכולים לשמור עליו מחר, או שהם לא יספיקו לשלוח לכם את הדו"ח בזמן; הם רוצים לדעת למי הייתם מצביעים לו הבחירות היו נערכות היום. הם רוצים שתתרמו לישיבת קבר רחל. לא אכפת להם מכם, כי אם היה להם אכפת הם היו שולחים קודם את ההודעה הקטנה והמתוקה ששולחים אנשים שאוהבים אתכם באמת: "אפשר להתקשר?"
השיחה של שרדינגר
וכך הפכה שיחת הטלפון בהבזק מהיר מהדבר האהוב עלינו לדבר השנוא עלינו. לא נדיר לראות את המחזה הבא:
1. טלפון מצלצל
2. מישהו מסתכל על הטלפון
3. מישהו צועק: "לא לא לא לא לא! מה אתה רוצה ממני עכשיו? למה? למה אתה עושה לי את זה?"
4. אותו מישהו עונה לטלפון ואומר בחיוך, "היי גבר, מה המצב?".
מהפכת הוואטסאפ הסירה את הלוט מעל אמת גדולה שמסתבר שהיתה שם כל הזמן: לדבר בטלפון זה דבר מביך נורא, ואנשים יעשו הכל כדי להימנע ממבוכה, כולל לצאת לטיול שהם לא מעוניינים בו, להתחתן עם אישה שהם לא אוהבים או להקליד במשך 40 דקות בסמארטפון את מה שהיה לוקח להם דקה וארבעים שניות להגיד בטלפון. לדבר בטלפון זה מביך, והרבה יותר נורא מזה הוא להתקשר. עכשיו, כשיש לנו את האפשרות לא להתקשר, אנחנו מבינים – השניות האלה, שבהן מישהו עונה, ואתה צריך לוודא איתו את זהותו, ואז אתה מציג את עצמך, ומסביר לו לשם מה התקשרת, ו(אם אתה בן אדם) מברר אם הוא יכול לדבר – השניות הפשוטות והיומיומיות האלה מתישות נפשית וגונבות לנו את הנשמה. אם יש לנו עשר משימות בטו דו ליסט בבוקר, שיחת הטלפון היא זו שתישאר ברשימה בסוף היום וכנראה גם תידחה למחר. הרבה פעמים יותר קל לדחות את שיחת הטלפון לדרך חזרה הביתה או לזמן הנסיעה, כאילו אם נעשה משהו תוך כדי זה יקהה את הכאב. "אם אני מחליט להתקשר אליך ככה פתאום", הסביר כתב wired בכתבה בנושא, "אין לי שום דרך לדעת אם אתה עסוק, ולך אין שום דרך לדעת למה אני מתקשר. זו התיבה של שרדינגר בכל פעם מחדש, ואנחנו פותחים את השיחה בשיחה על האם זה בסדר לשוחח עכשיו".
ובאמת, כשחושבים על זה – ומוזר שלא חשבנו על זה יותר קודם – מדובר בהמצאה חשוכה למדי: קול טרטור רם וצורמני משתלט על האוויר בחדר. הוא לא ייפסק עד שלא תיכנע לו, תפסיק לעשות את כל מה שאתה עושה ותעניק את כל קשבך לשיחת הטלפון, מנסה לפחות בקצות אצבע אחת לקמט איזה עלה או לשרבט משהו על נייר (נייר!) כדי לא לאבד שפיות. נדמה שלהתקשר למישהו סתם ככה באמצע היום זו כבר פשוט חוצפה – מה פתאום אתה מחליט עבור מישהו אחר מתי לדבר איתך? אתה מצפה ממנו לעצור בבת אחת את כל המטלות שהוא כבר למד לבצע בו זמנית, ויקדיש מאה אחוז מהקשב שלו לשיחה אחת עם בן אדם אחד? מה זה, סקס? וכך, הטלפון מצלצל, והיד נשלחת אל הטלפון, ובאופן כמעט אוטומטי, כדי להפחית מעט, באופן זמני, את החרדה – אתה דוחה את השיחה. אין ספור מערכות יחסים, חברויות וידידויות נפלו לצד הדרך בגלל אי הנעימות הזאת.
מותה של שיחת הטלפון הוא הפיתול הלא צפוי ברכבת המהירה של מהפכת התקשורת. אתם מכירים את זה - פעם חשבו שבשנת 2015 נתיידד עם חייזרים ונקים מושבות בחלל, ובסוף כל מה שקיבלנו זה משהו שאף אחד לא חזה, את הטלפון הסלולרי ובעיקר את האינטרנט. בדרך נפלו כל מיני דברים שהיו אמורים לשנות את חיינו – שיחות וידאו, למשל, הופיעו בכל סרט עתידני במשך עשרות שנים, אבל היום, כשהן במרחק לחיצת כפתור, פחות מ-5 אחוז משיחות הטלפון הן שיחות וידאו. לפני עשור חברות מיהרו לקנות דומיינים שהכתובת שלהם מורכבת מאותיות שקל לסמס, כאלה שמספיקה לחיצה אחת על מקש במקלדת מספרים כדי להגיע אליהן - אבל עלייתם של הסמארטפונים הפכו את הכתובות האלה למיותרות לגמרי. באותו אופן, כשהייתי נערה בגיל ההתבגרות ההורים שלי היו מאוד מודאגים מהשעות שהעברתי בשיחות טלפון, ועקבו בדאגה אחרי כמות כרטיסי הטוקמן שקניתי בחודש. כמוני היו עוד אלפים, ואחת לכמה זמן היו כתבות עלינו בעיתונים ובטלוויזיה. עכשיו אני עוברת על היסטוריית השיחות שלי ולא מוצאת שיחה שארכה יותר משתי דקות. זוכרים איזה סיוט זה היה עד לא מזמן לנסוע באוטובוס או ברכבת? היושבים מלפניך ומצדדיך היו ממהרים להתקשר כדי להפיג את השעמום ומכל הצדדים היתה מקיפה אותך קקפוניה של רכילויות, סידורים ואכילת ראשים כללית. נסיונות לחנך את הציבור קרטעו, אבל הבעיה הזו פשוט נעלמה מעצמה – היום כולם בוהים בטלפונים שלהם, עיניהם עמומות - ופיהם סגור. חברות התקשורת הישראליות לא רצו לתת לנו נתונים על מספר שיחות הטלפון בשנה, אבל בארצות הברית, שם חברת "נילסן" מודדת הכל בשקיפות, הנתונים מראים ששיחות הטלפון הגיעו לשיא של כל הזמנים ב-2007, השנה בה הומצא האייפון - ומיד התחילו לצנוח. הטלפון הומצא ב-1876, התפשט במהירות אדירה, שינה את העולם – וצלל אל החשכה 139 שנה אחר כך. ההורים שלנו עוד הספיקו לחיות בלי טלפון, לחכות כמה שנים שיתקינו להם – ואנחנו כבר לא צריכים. זהו.
באופן מסוים, שיחת הטלפון רק מצטרפת לרשימה ארוכה של דברים שנעלמו בגלל הסמארטפון, ופייסבוק, וכמובן וואטסאפ. כתבה מעניינת שפורסמה בחודש שעבר בניו יורק טיימס דיווחה על מותה של המסיבה. מתי בפעם האחרונה מישהו הזמין אתכם למסיבה בבית שלו, העמיד שולחן עם כיבוד ושתיה ושם מוזיקה והכל? כתבה אחרת, מהקיץ האחרון, התאבלה על לכתו של המייל הארוך והאינטימי. הצורך בזירה חברתית שמאפשרת לך להיות בעניינים, לדעת מה קורה, וגם פשוט להפיג בדידות, הושלם באמצעים קלים לתפעול יותר ומעוררי חרדה פחות, והפעולה המועדפת על בני האדם כרגע לכל מטרה היא רביצה במיטה תוך כדי אחיזת סמארטפון ביד.
מפלטו של השקרן
שיחת הטלפון לקחה איתה ציביליזציה שלמה: את הציפיה לטלפון אחרי דייט; את ההקשה המפוחדת של ספרה אחרי ספרה, ואז השתפנות וניתוק במקום הספרה האחרונה; את הצלתוק; את השיטות לזיוף רעשים והעמדות הפנים שלא שומעים טוב ("הלו? הלו?"); את הזרמים השונים בסוגיית המענה לטלפון, שנעו מ"ערב טוב" ל"מי זה" ול"כן!" ענייני, וכללו כמה הגיות שונות של "הלו", ובעקבותיהם כבר התחלת לגבש את דעתך על מי שענה לך; את השכיבה על הגב, הראש מוטה מטה, כדי להישמע חולה כשאתה מתקשר להבריז מיום עבודה; את שירת "היום יום הולדת" בטלפון, עשרים פעם ביום ההולדת שלך; את המטרידים והמתנשפים והילדים שמתקשרים לשאול אם יש מים בברז, ואת הדרמה הקטנה והחמודה שלא תיאמן, כשאתה טועה במספר ומגיע למישהו ששמו זהה לזה של האדם שחיפשת ("את לא תמר!" – "אני כן תמר!"). ובכל זאת, לא נתאבל יותר מדי, כיוון ששיחת הטלפון לעולם לא תמות באמת.
היא לא תמות מוות סופי ומוחלט, היא לא תיעלם מהעולם, לא ימכרו טלפונים שלא יכולים להתקשר ולא נצטרך לספר לילדים שלנו שפעם היה דבר כזה, מסיבה אחת פשוטה: את שיחת הטלפון הרבה יותר קשה לתעד. כל דבר קטן שכתבנו למישהו מתועד בצילום מסך. אפשר לעבור על הפייסבוק ועל האינסטגרם שלנו ולגלות איפה בעולם היינו בכל יום בשנה. אבל להקליט שיחות – זה עדיין משהו שעושים רק מקצוענים. הטלפון יישאר כי רק בטלפון יש "אי הבנות", ורק מי שדיבר איתך בטלפון יכול לא לזכור מה הוא הבטיח לך, ורק בטלפון אי אפשר להוכיח שסיכמתם משהו אחר לגמרי. מישהו מתקשר אליכם? הוא מתכוון לשקר. היזהרו.
החוקים: איך לשרוד בעולם ללא שיחות טלפון
שלחו הודעה. אל תכעסו שלא חוזרים אליכם, אל תחששו שמסננים אתכם בכוונה, אל תחשבו שעשיתם משהו לא בסדר. פשוט שלחו הודעה והכל יסתדר.
אל תפחדו לשלוח הודעה לכולם. לספר, לרואה חשבון, לבוס. אם אתה מרגיש שזה לא מנומס לשלוח הודעה למישהו, ושראוי שתתקשר – אל תחשוש. גם הוא ממש לא רוצה שתתקשר אליו.
אם אתם לא יכולים לשלוח הודעה, שלחו הודעה קולית. גם לנו זה קצת משונה אבל אומרים שהנוער לגמרי שם.
אם אתם לא יכולים לשלוח הודעה קולית, סמסו קודם – "אפשר להתקשר?". כך תעלימו את החרדה ואת אי הוודאות מהמשוואה, והצד השני ישמח לדבר אתכם.
לא משנה מה, אל תשאירו הודעה בתא הקולי. זו כבר פשוט גסות רוח. מחקרים מראים שלאחת מכל חמש הודעות בתא הקולי איש לא יאזין לעולם.
ענו לאנשים באותו מדיום שבו הם פנו אליכם. אל תענה למייל בוואטסאפ, ואל תהיה מהטיפוסים הבלתי נסבלים שכששולחים להם סמס הם מתקשרים.
אל תגזימו גם עם ההודעות. הן מציקות פחות, אבל באיזשהו שלב גם הן נעשות יותר מדי. שימו לב לתגובות של הצד השני – אם הן לקוניות וקצרצרות, חפרתם.
