אילן לוקאץ יודע מי אשם: נפתלי בנט. מבחינתו, לשר החינוך ההייטקיסט אכפת רק ממדעי האקזיט. בגללו, הבת של לוקאץ' לא תלמד חמש יחידות ספרות לבגרות. זה לא שהיא לא רוצה – זה בית הספר שלא פותח את המגמה הזו בשנה הבאה (דקה 15:00).
אולי לוקאץ' צודק. אבל הוא שוכח דבר אחד. את הילדים. אם הילדה שלו עדיין מסוגלת להשקיע שעה-שעתיים רצופות בקריאה, צריך לשלוח אותה למחקר במעבדות. ילדים כבר לא נכנסים למיטה עם ספר, גם מבוגרים לא. קריאה יש הרבה, אולי יותר מאי פעם, אבל ספרים וספרות תופסים חלק הולך וקטן ממנה.
"קשה לי להתרכז"
הנתונים חלוקים, יש מחקרים לכאן ולכאן. אבל אין ויכוח שצעירים לא קוראים ספרים כמו פעם. הוויכוח הוא על סוג השינוי. האם הם לא קוראים טקסט ארוך יותר מהודעת וואטסאפ, או שהם קוראים ארוך – אבל קשה להגדיר את חומר הקריאה כ"ספרים". בני נוער עדיין קוראים ולא מעט, כך התברר בסקר שערכו לפני כמה חודשים גלובס וערוץ ניקולודיאון.
כדי להגיע למספרים מעודדים שלפיהם 45% מבני הנוער מעדיפים לקרוא ספר על פני משחק בטאבלט, היה צריך לגרש את הטלוויזיה ואת המחשב מהאופציות שבסקר. מעניין גם לראות מה הם קוראים. האם ספרים בסדרת "החממה", "השכונה", ו"גאליס" נחשבים ספרות? אני מבוגר מכדי לדעת את התשובה, אבל ברור לי דבר אחד – לא נבחנים על זה לבגרות. בכלל, בין מה שבני נוער יעדיפו לקרוא בזמנם הפנוי בין רשימת הספרים לבגרות, המשותף הוא כנראה אפס.
אבל כרגיל, מה שבאמת עניין אותי מתחבא בתחתית הסקר. הסיבה המובילה לאי-קריאת ספרים היא "קשה לי להתרכז" (60%). מתחתיה "זה משעמם" (30%), שבעיני היא במידה מסוימת זהה ל"קשה לי להתרכז".
אנחנו לא מתאימים לספר
תכל'ס, הפורמט הזה מתאים פחות להיום, וליתר דיוק, אנחנו פחות מתאימים לו. כי ספר דורש מאיתנו דברים שכבר קשה לנו לתת: ריכוז אקטיבי לאורך זמן (בניגוד לריכוז פסיבי בסרט למשל), בלי שום גירויים עצביים תכופים לעיניים ולאוזניים. בלי פלאשים ובומים. בלי נוטיפיקיישנס. בלי אינטראקציה מרובת משתתפים. הגירויים הרגשיים והאינטלקטואליים שספר מייצר הם ברובד אחר לגמרי, עמוק יותר, מעודן יותר.
אנחנו לא רק התרגלנו לגירויים האלה - אנחנו זקוקים להם. תלויים בהם. המוח שלנו התרגל לקבל אינפורמציות וגירויים בקצב מטורף. הגירויים האלה מעודדים אותו להפריש דופמין, הורמון שעושה לנו נעים בגוף. פעם היינו מקבלים אותו פעם ביום, אולי פעם בשבוע. עכשיו זה כל כמה שניות. והחרא הזה ממכר. זה חלק חשוב מתופעת ה-FOMO, החשש להחמיץ. חלק אחר הוא המידה שבה העולם התוכני, החברתי והרגשי של בני הנוער בנוי סביב תקשורת מיידית. כדי לקרוא באמת – צריך לשכוח מהעולם ולצלול. איך עושים את זה כשאתה חרד כל הזמן למה פספסת בשיחת הכיתה בוואטסאפ? כשאתה חרד למצב המנייה החברתית שלך?
גם כשהיא כבר פתחה ספר, והיא קוראת בעניין, חוויית הקריאה השתנתה. היכולת של בני נוער להתנתק מהעולם המוכר ולשקוע בעולם חדש שבורא לך הכותב – היא מצומצמת בהרבה. בהתאם נפגעת גם יכולת ההתעמקות בשפה ספרותית עשירה ומדויקת שמתארת ניואנסים ודקויות של מצבים אנושיים ורגשיים. נפגעת יכולת ההיסחפות בעקבות שפה קולחת שמעבירה עלילה מורכבת. נפגעת יכולת ההזדהות הרגשית העמוקה עם גיבורים. זה בעצם לב הספרות האמיתית, לא? בקצה האחר של התופעה הזו, של רידוד הקשב והשפה, מוחלפות מילים פשוטות באימוג'יז. אולי זה הפתרון. לכתוב ספר באימוג'יז. ככה יהיה קל להפיץ אותו בוואטסאפ.
