שאול עמד על קצות אצבעותיו באולם בית המשפט העליון, ובקושי הצליח לראות את רומן זדורוב מבעד לקהל הצפוף. "השופט דנציגר התחיל להקריא את החלטת בית המשפט", הוא נזכר. "היה רחש בקהל, אנשים היו במתח. השופט דיבר חלש, וכשהוא התחיל לומר שדעתו היתה שצריך לזכות את רומן, אנשים התחילו למחוא כפיים ולצעוק צעקות של אושר. אני ניסיתי להרגיע את הרוחות, אמרתי להם 'רגע, רגע, זה לא זיכוי', וראיתי את רומן מטה אוזן, מנסה לשמוע. ואז השופטים פשוט יצאו מהאולם".

מאז שניתן פסק הדין בערעור ביום רביעי שעבר, שאול (שם בדוי) לא ישן בלילות. הוא אב לשמונה ילדים, חי בהתנחלות מבודדת, עובד בהייטק. כשהוא נכנס למיטתו בערב מחשבותיו נודדות אל חומרי החקירה, אל תא הכלא שבו יושב רומן זדורוב, ואל אשתו אולגה, שמגדלת לבד את שני ילדיהם. "תמיד התעניינתי במשפט", הוא אומר. "עקבתי אחרי משפט דמניוק, למשל. אבל המקרה של רומן זדורוב ערער לגמרי את האמון שלי במערכת המשפט ובמשטרה". בעקבות משפט זדורוב, מספר שאול, הוא קרא פסקי דין נוספים, בתיקים אחרים, ואמונו התערער עוד יותר. הוא לא הסתפק בצפייה בסרטון המתורגם בו רואים את זדורוב מודה בפני המדובב. כדי להבין מה בדיוק נאמר בשיחה, הוא התחיל ללמוד רוסית. "גם על הפלסטינים אני מסתכל אחרת עכשיו. כי אם לישראלים אפשר לעשות דבר כזה, אז מה קורה איתם? מי אחראי לבדוק מה קורה עם זכויות האזרח שלהם?"

אחת מקבוצות הפייסבוק הגדולות בישראל

שני ערעורים חשובים הוכרעו השבוע בבית המשפט העליון: הערעור של אולמרט על גזר הדין בפרשת הולילנד, והערעור של רומן זדורוב. מבחינת גודל הסיקור והגלים ברשתות החברתיות -- זה של זדורוב היכה גלים גבוהים הרבה יותר. מבחינת עניין הציבור, השיפוצניק הזר מהפריפריה ניצח את ראש הממשלה לשעבר.

תשע שנים עברו מאז רצח תאיר ראדה ז"ל, והוא עדיין פצע פתוח בחברה הישראלית. לפי סקר שערך מכון פאנלס פוליטיקס ביום הערעור, רק 21 אחוז מהציבור משוכנעים שבית המשפט החליט נכון, שזדורוב הוא הרוצח; 38 אחוז, כמעט כפול, חושבים שההחלטה לא נכונה. עוד 41 אחוזים ענו שהם לא יכולים להעריך.

קבוצת הפייסבוק "כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל" מנתה ביום רביעי שעבר 40 אלף חברים; תוך שבוע היא הפכה לאחת מקבוצות הפייסבוק הגדולות בישראל. יותר מ-200 אלף חברים יש שם, חלקם נוברים בתשוקה – אם כי לא תמיד ברמה אינטלקטואלית גבוהה – בכתבות חדשותיות ישנות, תמלילי חקירה, סרטונים משטרתיים וספרים, פסקי הדין וכתבי ההגנה. חלק מהחברים בקבוצה מטפחים תאוריית קונספירציה מרחיקת לכת, מאשימים את החברות של תאיר ברצח ורודפים אותן בשיימינג ובסמסים. אחרים נכנסים מתוך סקרנות, מצפים לגלות איזושהי אמת שתתאים את התחושה הפנימית שלהם, איזו ראיית זהב או עובדה חותכת שהתקשורת מסתירה או שהמשטרה קוברת, שתוציא את האמת לאור. מה שמשותף לכולם הוא תחושת שכנוע וידיעה פנימית עמוקה: מערכת החוק והמשפט נטשה את זדורוב. היא יכולה לנטוש גם אותם.

רומן זדורוב בבית המשפט, יוני 2013 (צילום: פלאש 90)
במילה אחת: זר מוחלט. רומן זדורוב בבית המשפט, יוני 2013 | צילום: פלאש 90

"אני חושב שבין חומרי החקירה, הסרטונים ותמלולי השיחות איתו, האנשים מזהים את האדם והם מפתחים הזדהות עם הסיטואציה שלו", אומר שאול. "כל אחד מאיתנו שם את עצמו במקומו, במצב של חוסר אונים מול החוקרים. תיק זדורוב הוא סמל למערכת המשפט, לתיקון שחייב לקרות שם. בעקבות התיק הזה התחלתי לקרוא עוד פסקי דין ואני מתרשם שברגע שמחליטים להרשיע מישהו, עושים את זה".

שוחחנו עם כמה מהפעילים הנמרצים ביותר למען זדורוב. אנשים שלא הכירו אותו, והיום הוא מרכז חייהם, והם מכירים בעל פה את פסקי הדין, הפרטים והתאריכים. רצינו להבין איך אדם נשאב אל תוך סיפור טרגי לא שלו עד שהוא מדיר שינה מעיניו, ומה הוביל רבים כאלה דווקא אל זדורוב.

נכנסים בגלל תאיר, נשארים בגלל רומן

הביוגרפיה הקצרה של זדורוב ידועה למעטים, ובמיוחד לא ידועה השוליות שלו. לא עולה חדש, אלא נתין אוקראינה, גבר בן 38 שהיה בן 29 כשנעצר, לא אזרח ישראלי, אפילו לא יהודי. אשתו, אולגה, ישראלית, ובשעה שנעצר זדורוב היה בתהליך לקבלת מעמד תושב קבע בישראל. הוא גם לא דיבר אז כמעט מילה בעברית. בעצם, מדובר בזר מוחלט. לא מישהו שהחברה הישראלית, הסגורה והחשדנית כלפי זרים בדרך כלל, תמהר לגלות כלפיו אמפתיה גדולה. ועדיין, עשרות ואולי מאות אלפי ישראלים מרגישים לא בנוח עם הרשעת זדורוב, לא משוכנעים, ובעיקר מלאים אמפתיה.

"מי שנכנס לתיק הזה לא נכנס לשם בגלל רומן", אומרת אמי בוני, 31 מנהריה, אחת מאותה קבוצה גדולה של מתעניינים. "אתה נכנס בגלל תאיר. אבל ככל שאתה קורא מתחילים לעלות בך יותר ויותר סימני שאלה, ואתה מתחיל להתחבר לרומן".

למה?
"כי לאף אחד לא היה אכפת מרומן זדורוב. אנשים חשים שנעשה עוול, שהמערכת מחפה על עצמה. כולנו רוצים לחיות בחברה בה אפשר לסמוך על המערכת המשפטית, על מערכת האכיפה. אנחנו מרגישים שיש כאן פשיטת רגל מוסרית"

בוני התעניינה בפרשה כבר מאז הרצח, בשנת 2006. השאלות הראשונות החלו לעלות מאוחר יותר, בעקבות הסרט הדוקומנטרי "רק תאיר יודעת", שביים שרון גל בערוץ 10 בשנת 2008. זה סרט שמציג חורים בתיק זדורוב, אבל לא ממש מוצא להם הסבר הגיוני. "הסרט הזה עשה נזק גדול מאוד", היא אומרת, "הוא רומז שחברותיה של תאיר קשורות לרצח. גם אני הלכתי שולל אחרי התיאוריה המופרכת הזאת. אבל הסרט הזה גרם לי לשאול שאלות". קטעים מהסרט ההוא הופצו ברשת בימים האחרונים כמו אש בשדה קוצים, כשעל גביהם נוספו הערות עריכה שמנסות להוכיח שהחברות אשמות ברצח. בוני ניסתה להגן על הצעירות מרדיפה, וקיבלה בתגובה מאות הודעות נאצה ואיומים. בינתיים הפייסבוק שלה סגור.

תאיר ראדה
"אתה מתחיל להתעניין בתיק בגלל תאיר. אתה נשאר בגלל רומן". תאיר ראדה ז"ל

היא בעלת תואר שני בסטטיסטיקה ופעילה חברתית ותיקה, שמתנדבת מזה שנים עם נוער בסיכון ועם קשישים. "הפרשה הזאת מעניינת אותי ברמה החברתית", היא אומרת. "זדורוב זה רמת המיקרו, והמאקרו הוא בעיה גדולה יותר. כאן הכל מובהק מאד ומובן לעינו של האדם הפשוט, לכן המשיכה הזאת של רבים לסיפור הזה".

איך הסביבה מגיבה לעיסוק שלך בזדורוב?
"מי שהיה בן הזוג שלי בזמנו נתן לי אולטימטום, שזה או הוא או זדורוב. השתדלתי לא להתעסק בזה לידו, אבל זה חזק ממני, זה גדול ממני. זה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. היו לי סיוטים. העברתי הרבה לילות בקריאת פסקי הדין, חוזרת לנקודות שמעניינות אותי, בודקת שוב ושוב. איבדתי כל אמון במערכת האכיפה. אם מישהו בא ושואל אותי מה לעשות במקרים שברגיל צריך לערב משטרה, אני מייעצת שלא לפנות אליהם, אלא לעבריינים. עדיף שהם יטפלו בכם".

אבי (שם בדוי), 41, מתכנת מערכות מידע ובן לבכיר לשעבר במשטרה, זוכר היטב את הרגע בו התעורר אצלו החשד שמשהו לא תקין בתיק זדורוב. "זאת הייתה מסיבת העיתונאים המופגנת שארגנה המשטרה, שבוע אחרי הרצח, והביטחון המופרז בו הציגה את החשוד הפוטנציאלי. זה הדליק אצלי את הנורה האדומה", הוא אומר.  

בשנת 2011, עם הערעור הראשון של זדורוב, אבי נשאב פנימה. "הפרשה שוב עלתה לכותרות והחלטתי לבדוק במה מדובר. ברשת היה הרבה חומר קריאה, גיליתי קבוצת פייסבוק בה אנשים החליפו מידע, קניתי את ספרו של חיים סודובסקי 'לתפור חף מפשע', קראתי את הכרעת הדין ואז אלף ומשהו עמודים של פרוטוקולים. היום אני קורא אותם שוב מחדש ומגלה דברים חדשים. אני חושב שזאת הייתה טעות להתחיל מהספר, כי הוא מאד חד צדדי, הכי טוב לקרוא את הפרוטוקולים ואת החקירה נגדית, להיות אובייקטיבי ככל הניתן".

ומה המסקנה?
"אם הייתי חייב לתת תשובה אם זדורוב אשם או זכאי, הייתי אומר שהוא זכאי", אומר אבי, "אבל אולי אני טועה. הספק הזה הוא שמנע ממני עד כה להתייצב בבית המשפט, וזאת בניגוד לחברים רבים בקבוצה שהלכו לשם כדי לעודד אותו. אני לא מסוגל לשאת את המחשבה שאולי אני מעודד רוצח. אני כן אומר שהוא זכאי, אבל אני לא בטוח בזה".

מה אם כן גורם לך להתעניין כל כך בפרשה הזאת?
"
אני רוצה לחיות במדינה בה החוק עומד לצד האזרח. בתיק זדורוב אני מרגיש ההפך – שנעשים דברים אפלים מאוד, שאנשי החוק מתנהגים כמו במשטרים אפלים. זה מפחיד אותי. יש בי רצון שייעשה צדק. תראי מה עשו לד"ר מאיה פרומן, איך תקפו אותה על עדותה המקצועית, כמעט הרסו לה את הקריירה. רק מי שיש לו מה להסתיר מתנהג ככה. מה עשו למומחה ה-FBI שאמר שלא רק שטביעת הנעל היא לא בהכרח של זדורוב, אלא שכלל לא בטוח שזאת טביעת נעל. הם בונים סיפור, יוצקים לתוכו רק את הדברים שמעניינים אותם ומביאים את זה לשופט, והשופט אמור לא רק להקשיב וגם לחקור את התביעה וההגנה, אלא גם לבדוק שהם בעצמם עשו את כל הבדיקות. אני לא חושב שזה אפשרי".

אמי בוני
אמי בוני. "הכל מובהק מאד ומובן לעינו של האדם הפשוט"

אלון עקרוני (צילום: בר שגב)
אלון עקרוני. "יש דברים שהם כמו שתיים ועוד שתיים, והשופט אומר שזה חמש" | צילום: בר שגב

כבן לבכיר לשעבר במשטרת ישראל, אבי מתווכח הרבה עם אבא שלו על הפרשה. "החבר'ה במשטרה מאמינים שמה שבית המשפט מחליט זה מה שצריך להיות, ואסור לערער על כך. אין שום סיכוי לשכנע אותם שיש בעיה. מי שיעיד נגד, כמו ד"ר פורמן, בעיניהם הוא עצמו נגד המדינה. לא פחות. אבא שלי מאוד כועס מאד כשאני מעלה את הבעיות בתיק זדורוב. אנחנו לא חוקרים, לא בלשים, רק ציבור שמרגיש שצדק לא נעשה פה".

חיכיתי לזיכוי שלו כאילו היה זה הזיכוי שלי

כשאלון עקרוני, סטודנט בן 24 מרעננה, היה תלמיד כיתה ט', המורה למתמטיקה נכנסה לכיתה וסיפרה שבקצרין נרצחה ילדה קטנה ממנו רק בשנה. מאז ועד היום הוא שומר כתבות על התיק במועדפים ועוקב אחרי ההתפתחות של הפרשה, זוכר בעל פה כל תאריך של כל דיון או החלטה בתיק זדורוב. הוא גם עבר מחוג מדעי המחשב ללימודי משפטים בעקבות פרשת זדורוב. "פסק הדין בערעור ניתן ביום ההולדת שלי. נסעתי לבית המשפט העליון, הייתי צמוד לאולגה, חיכיתי לזיכוי שלו כאילו היה זה הזיכוי שלי, מתנת יום ההולדת. ואכלתי כאפה".

"אני זוכר שבאתר של בית הספר מישהו כתב 'ככה זה כשמתעסקים עם גדולים' ו'תאיר, הגיע זמנך', הודעות שנמחקו והמשטרה לא גילתה מי כתב אותן", הוא מספר. "כשעצרו את רומן זדורוב זה לא הסתדר לי, כי מהתחלה דיברו על מעורבות של בני נוער. הוא נראה לי כמו טרף קל".

אתה לא חוקר או משפטן. אתה וחבריך מדברים מתחושת בטן.
"זה נכון, אנחנו לא חוקרים. יחד עם זאת, אני טוען שיש דברים שאתה לא חייב להיות משפטן כדי להבין אותם, שהם כמו שתיים ועוד שתיים, והשופט אומר שזה חמש. זה מה שגורם לרבים כל כך להביע תמיכה ברומן. אתה מבין שזה יכול לקרות לכל אחד. אם כי עולים חדשים נמצאים בסיכון יותר גבוה, כי הם חלשים יותר".

אתה מאמין שתפרו לו תיק?
"אני לא חושב שיש כאן קונספירציה. חלק גדול מהעוולות בעולם נובעות מעצלנות של אנשים שלא עושים את עבודתם כראוי. ואז שקר מוביל לשקר ונוח יותר לתפוס סתם מישהו חלש". 

פרקליט המדינה שי ניצן בהצהרה לתקשורת לגבי משפטו של זדורוב, 23.12.1 (צילום: יונתן סינדל לפלאש 90)
"הדבר היחיד שאנחנו מבקשים מהמדינה זה הליך ראוי". פרקליט המדינה שי ניצן בהצהרה לתקשורת לגבי זדורוב | צילום: יונתן סינדל לפלאש 90

מה למדת על מערכת המשפט מהפרשה?
"אני קורא המון פסקי דין וכל הזמן רואה שוטרים שמשקרים, פרקליטים שמשקרים, סחבת בבתי המשפט, שופטים שמתעלמים מראיות, כמו בתיק זדורוב. הגנה אומרת משהו והשופט לא מתייחס לטיעון שלה".

מה לדעתך מניע אתכם להקדיש כל כך הרבה אנרגיות בסיפור הזה?
"אנחנו רוצים שיעשה צדק. זה הכל. יש בינינו כאלה שהם בעד רומן, אבל תוך כדי מחפשים אשמים אחרים, טוענים כי חברותיה של תאיר הן רוצחות. אני אומר שאם אתה רודף צדק ומאמין שלאדם זה תפרו תיק, למה אתה עושה את אותו הדבר לבנות האלה? לא חייבים להאשים מישהו אחר כדי לזכות את רומן".

תשקרו, אבל תתאמצו קצת

כל אחד מהמרואיינים לכתבה הזאת נתפס על פרשת רצח תאיר ראדה בזמן אחר. גם אם הם רודפי צדק באופיים, אפשר לשים את האצבע על עוד כמה סיבות שבטח גרמו להתגברות הבאזז סביב רומן זדורוב: הזמינות של כל חומרי החקירה באינטרנט, והאפשרות להפיץ מידע בקלות בפייסבוק, מאפשרים לכל אחד להגשים את הפנטזיה הקטנה שיש לנו כשאנחנו רואים חוק וסדר, לעקוב אחרי הפרטים והראיות ולנסות לפצח את התעלומה. כשתאיר ראדה נרצחה, בשנת 2006, היו כמובן טלפונים סלולאריים ואינטרנט, אבל לא סמארטפונים ופייסבוק. "זו היתה תקופת התפר", אומר עורך הדין ליאור אפשטיין, מומחה לניהול משברים משפטיים, "עד אז חיינו בעולם שבו אם כתוב בעיתון שבן אדם רצח, היה ברור לנו שהוא רצח. התודעה שלנו נצרבה באמצעות הודעות לעיתונות ומסיבות עיתונאים של המשטרה. היום כל חומרי החקירה נגישים לכולם, הם נמצאים באייפון שלך ואתה יכול לבחון את הראיות ואת זירת הפשע בעצמך"

אפשר גם לומר שחוסר הוודאות והחורים בתיק זדורוב לא מסתדרים עם מה שלמדנו מהטלוויזיה, שאנחנו רוצים שהחשוד המיידי לא יהיה הרוצח, אנחנו רוצים סיפור פתלתל, עם סודות גדולים שנשמרים שנים, עם טוויסט שמוכיח שהמערכת ניצלה את האדם החלש, ועם סוף טוב. אבל מעבר לסיבות האלה, כל המרואיינים מביעים את אותה תחושה כבדה: חוסר אמון עצום במערכת המשפט.

התחושה שלהם במידה רבה מייצגת את הלך הרוח בישראל. האמון לו זוכים מוסדות ציבוריים מצד אזרחי המדינה נמצא בירידה מתמדת בשנים האחרונות, והאמון במשטרה ובמערכת המשפט – ברצפה. סקר שערך לא מזמן המרכז האקדמי למשפט ולעסקים על ידי המכון Panels Politics בראשות מנחם לזר הצביע על כך ש-60 אחוז מהציבור הביעו אמון נמוך במשטרה. רק 30 אחוז מהנשאלים הביעו אמון גבוה בבית המשפט העליון, ו-18 אחוז בלבד אמרו שיש להם אמון גבוה בפרקליטות.

ליאור אפשטיין (צילום: מתוך הבוקר של קשת)
עו"ד ליאור אפשטיין. "כל אחד מאיתנו שם את עצמו במקום זדורוב | צילום: מתוך הבוקר של קשת

"מה שאנחנו רואים ברשת היא הפגנה של מיליונים", אומר עורך הדין אפשטיין. "למה זה מעסיק אותם? מה, הם רוצים דירה? הם כועסים על שער הדולר? לא. עניינו של זדורוב בעיני רבים הוא רצח ההליך הראוי. אנחנו לא מאמינים שהפרקליטים הם אנשים חכמים יותר מאיתנו, שהשוטרים טובים יותר או שהשופטים בעלי יכולות על. הדבר היחיד שאנחנו מבקשים מהמדינה זה הליך ראוי. זה מה שהעם דורש, עבור זה הוא משלם מסים".

איך אנחנו יכולים לדעת שלא היה הליך ראוי?
"היכולת של הציבור שאין לו השכלה משפטית להבחין בעובדה שההליך לא ראוי היא קלה מאד. אילו ההליך הראוי היה מתקיים, הציבור לא היה יוצא מדעתו על הרשעתו של זדורוב. זו הסיבה שהוא מרגיש שמזלזלים בו לחלוטין. כאילו תשקרו, אבל תתאמצו קצת".  

אבל למה דווקא זדורוב?
"זדורוב הוא לא שלום דומראני, הוא לא טרוריסט או מפגע יהודי, הוא דמות מעוררת חמלה שלא מתאימה לתפקיד החשוד המיידי. אם היינו יודעים עליו שהוא רצח בעבר, למשל, לא היה אכפת לנו ממנו, כפי שלא היה אכפת לנו מאברג'יל. ומה הציבור רואה? הוא רואה שהשופט שהרשיע את זדורוב פעמיים עלול למצוא את עצמו בכלא יחד עם זדורוב. האם שופט שהטריד מינית הוא שופט שצריך לחרוץ גורלות? מה זה אומר על יכולת השיפוט שלו? תראי כמה מאמץ הושקע כדי להשתיק את המומחית שבאה לקבוע שתאיר נחתכה בסנטר בסכין משוננת, מה שמבטל את אחת הראיות נגד זדורוב. תארי לך שהאנשים שהתפקיד שלהם הוא לסגור את הזירה, להשיג טביעות אצבעות, לבדוק את הדי.אן.אי – לא עושים את עבודתם".

פרופ' בועז סנג'רו (צילום: באדיבות המרכז האקדמי למשפט ולעסקים)
פרופ' בועז סנג'רו. "הרשעת חף מפשע היא גרועה בהרבה משחרור של אשם" | צילום: באדיבות המרכז האקדמי למשפט ולעסקים

פרופסור בועז סנג'רו מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, מחבר הספר "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות", מנהל מלחמה ארוכת שנים בקלות של ההרשעה הפלילית. סנג'ו הוא מעריך כי בין 5 ל-10 אחוז מההרשעות בישראל הן הרשעות שווא. "זה שיעור גבוה מאוד", הוא אומר. "הוא נובע בין היתר מכך שבישראל ניתן להרשיע אדם על סמך הודאה. חייבים לשנות את החוק, כך שבנוסף להודאה תידרש ראיה נוספת, עצמאית ואובייקטיבית. אני חושב שהשופטים שלנו ראויים לאמון שלנו", אומר "הם באמת משתדלים להגיע לתוצאה נכונה. הם בני אדם ואין ספק שהם טועים, אבל מושחתים הם לא. אם יש בעיה, הבעיה היא בשיטה עצמה. אותה צריך לשנות".

אז מה אתה אומר על הרשעתו של זדורוב?
"אני חולק על בית המשפט וחושב שצריך לזכות אותו. השופטים נוטים להרשיע גם אם בטוחים רק ב-70 אחוז באשמתו של הנאשם, כי הם חוששים לשחרר אשם ושאחר כך יבואו אליהם בטענות. אבל הרשעת חף מפשע היא גרועה בהרבה משחרור של אשם, ואת זה אנחנו לא מיישמים באמת בבתי המשפט".

 לכל כתבות המגזין