בוקר אחד קיבל אלון (שם בדוי) הצעת חברות בפייסבוק שנראתה לו חשודה. הוא לא היה בטוח למה, אבל משהו בפנייה הזאת לא נראה לו.
אלון החליט לא לקחת סיכון. הוא העלה קישור לפרופיל לקבוצת פייסבוק שהוא חבר בה, שנועדה לזיהוי פרופילים מזויפים, וחבריה התחילו לעשות תחקיר. התמונה של החברה המסתורית דווקא לא נמצאה ברשת – בדרך כלל, חיפוש פשוט בגוגל תמונות מספיק כדי לחשוף זהויות מזויפות. שני חברים בקבוצה סיפרו שגם הם כבר הוסיפו אותה כחברה, אבל אף אחד לא הכיר אותה אישית במציאות.
"נסה לדבר איתה", הציעה משתמשת אחת. "פרופילים מזויפים ינסו לשמור על פרופיל נמוך ולא להשיב לך שיחה". ואכן, היא לא ענתה. גולשת אחרת ידעה שאלון הוא פעיל שמאל ודו-קיום, שמתקשר כמעט אך ורק עם אנשים כמוהו, והעלתה תהייה מחשידה נוספת. "איך זה שאין לה שום חבר ערבי?", היא שאלה. זה הספיק. אלון חסם את המשתמשת המסתורית.
קבוצת זיהוי הפרופילים הסמויים הזאת, שמונה מאות אנשים, היא סודית. חיפוש פשוט בפייסבוק לא יגלה אותה, והיא עובדת בשיטת חבר מביא חבר. היא לא היחידה: ברשת החברתית יש עוד קבוצות כמוה, אם כי פעילות פחות, ובטלגרם – תוכנת המסרים האנונימית והמוצפנת, שקבוצות רבות בה עוסקות בקניית סמים – התופעה הזאת נפוצה אפילו יותר, מסיבות מובנות. המטרה של הקבוצות האלה היא לאתר את כל מי שמסתיר את זהותו האמיתית: שוטרים סמויים שמחפשים סטלנים, פעילים פוליטיים שרודפים את הצד השני, נוכלים, מטרידנים וסתם גורמים מפוקפקים.
תהליך הסינון לקבוצות האלה קפדני. כדי לחבור אליהן אתה צריך להכיר כמה מחברי הקבוצה במציאות, כדי שיעידו שאתה אדם אמיתי. רשימת החברים שלך נסרקת ועוברת מעקב מדוקדק, כדי לוודא שאתה אפילו לא בקשר עם מי שחשודים כ"פייקים" (פרופילים מזויפים). לצד פעילות הקבוצות האלה מתרחש "ציד פייקים" גם בקבוצות סגורות שאינן מתמחות באיתור פרופילים מזויפים – אך חוששות מחשיפתן.
האנשים האלה מנסים לאתר כל פרט על האדם שמאחורי הפרופיל המזויף: שם אמיתי, תעודת זהות, תמונות, אפילו מספר רכב. בחלק מהמקרים, לדבריהם, החשד היה במקומו. במקרים אחרים מסעות ציד כאלה הובילו לחסימה המונית של הפרופיל החשוד, רק כדי לגלות שעומד מאחוריו אדם אמיתי שלא מבין למה כולם הפסיקו פתאום לדבר איתו.
תמונת נוף והמון לינקים? תתחילו לחשוד
איך בכלל מתעורר חשד שמישהו בפייסבוק אינו מי שהוא מתיימר להיות? נתחיל מהמקרים הקלים. תמונת פרופיל של נוף. מעט חברים. שום תמונה אישית. האירועים היחידים הכתובים בעברו הם דברים כלליים וגנריים, כמו "טיול לתאילנד". השם קשה לאיתור בשל העובדה שהוא נפוץ במיוחד, או להפך – מוזר. אין לו הרבה חברים, ואלה שיש – חברים כולם אחד של השני, וכולם נראים חשודים גם הם. אם זה המצב, ייתכן שנתקלתם ברשת של פרופילים מזויפים.
אם התמונה כן אישית, השלב הבא של ציידי הפייקים הוא לבקר בגוגל תמונות. אולי זו תמונה של מישהו אחר, בדרך כלל לא ישראלי. אולי אפילו תמונת אילוסטרציה מאתרים כמו Shutterstock. לפעמים התמונה בכלל גנובה ממשתמש פייסבוק אחר. חלק מהפרופילים המזויפים מנסים למנוע את החיפוש בגוגל באמצעות הצבת תמונה נוספת, שקופה, מעל תמונת הפרופיל. לדוגמה, דגל ישראל שקוף על תמונת הפרופיל מקשה על גוגל למצוא את התמונה המקורית.
אם גם התמונה מניחה את הדעת, הדבר הבא שנבדק הוא עברו האישי של בעל הפרופיל. סימנים מרגיעים יהיו פרופיל שנפתח כבר לפני שנים; שיש בו תמונות (ורצוי אלבומי תמונות) שהועלו לאורך ממקומות שונים לאורך זמן רב; שיש לו חברים רבים שכותבים ברכות אישיות ליום ההולדת, למשל, ותאריך יום הולדת קצת פחות גנרי מ-1.1.2000; שהוא מפרסם פוסטים ודברים אישיים, ולא רק לינקים דומים זה לזה, או סתם סימני אימוג'י. ברור שצורת הבדיקה הזאת מפלה לרעה אנשים שסתם רוצים לשמור על הפרטיות שלהם, ולא לחלוק את חייהם בפייסבוק.
גם מבין הפייקים, רבים מהם לא באמת מבקשים לרדוף גולשים אחרים. משתמשים אלה נוצרים בידי "חוות לייקים" – חברות שעבודתן היא ליצור פרופילים מזויפים כדי להעניק לייקים, מחוות, צפיות לסרטונים, תגובות אוהדות או כל דבר שמישהו מוכן לשלם עליו. ב-2012 התברר שרק 17% מהלייקים לעמוד האישי של בנימין נתניהו הגיעו מתושבי ישראל. 6,000 מהלייקים הגיעו מאינדונזיה, מדינה שקשה להאמין שתושביה כה להוטים להתחבר לראש הממשלה. בבדיקה שנערכה השנה שאמנם היחס השתנה, אך משום מה בברזיל, למשל, יש לנתניהו עדיין 34 אלף עוקבים. קשה להעריך כמה מהם אותנטיים.
אלא שאם כבר הצצנו לחו"ל, נקבל שם דוגמאות לפייקים מסוכנים הרבה יותר. קחו לדוגמה דו"ח שפרסם בעבר אגף המודיעין של פינלנד, שאנשיו התריעו מפני פרופילים מזויפים בשירות הקרמלין. תושבי המדינה הוזהרו שבקרב חבריהם הווירטואליים עלולים להיות מרגלים רוסים, שמנסים לאסוף מידע רגיש על מנת לתקוף חברות פיניות. סביר להניח שהטקטיקה הזאת, בהנחה שפוטין אכן נוקט אותה, לא מוגבלת למדינה הצפונית. ועוד לא הזכרנו את הרשתות החברתיות בסין, שמעסיקה עשרות אלפי אנשים כדי לצנזר את האינטרנט. לא חסרים בהן משתמשים שהם בעצם מודיעים בשירות הממשל. האם גם לישראלים יש סיבה טובה לחשוש?
הלכתי לאכול שעועית, לא תאמינו מה קרה אחר כך
לפני שנה הרוחות בבאר שבע סערו על רקע החלטת העירייה למנוע את קיום מצעד הגאווה בעיר. המשטרה חששה שפעילים להט"ביים יצעדו בכל זאת, ואחד מהם נעצר. לטענתו, הוא נחקר על כך שכתב בקבוצת ווטסאפ פרטית את המשפט "אני הולך לאכול שעועית" – שהחוקרים פירשו כקוד שיש לפענח. במשטרה דחו את הדברים, וטענו שהצעיר נעצר "למניעת פגיעה בסדר הציבורי ובשלום הציבור". זה לא היה המעצר הראשון בגין פרסום פוסט ברשת חברתית, אך לרוב מדובר בפוסטים פתוחים לקהל הרחב, שקל לדווח עליהם למשטרה. שיחה פרטית זה כבר סיפור אחר.
קבוצת זיהוי הפרופילים המזויפים שבה חבר אלון, שחבריה משתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, מתמקדת בעיקר באיתור שוטרים סמויים או פעילים פוליטיים יריבים. לטענת האקטיביסטים הללו, בשש השנים האחרונות – מאז המחאה החברתית – הם נתקלים ביותר ויותר מקרים כאלה, ובניסיונות להשיג מידע על הפגנות והתארגנויות. קשה להבין עד כמה באמת מדובר בתופעה רחבה, ועד כמה בפרנויה של פעילים שמרגישים רדופים. אבל אם יריביהם של האקטיביסטים ביקשו ליצור פחד וחשדנות, נראה שמטרתם הושגה.
לילך (שם בדוי), מנהלת קבוצת חיפוש הסמויים, מספרת שהיא הקימה אותה אחרי שחברותיה החלו לקבל הצעות מפרופילים חשודים. "אין לי אשליות שאם השב"כ והמוסד ירצו לעקוב אחריי הם לא יצליחו, אבל עדיין טוב לזהות את השוטרים שמסתובבים. לרוב זאת גם לא נראית כמו פעילות מערכתית, אלא איזה שוטר שמנסה להגדיל ראש. למרות זאת, היום אנשים שמארגנים הפגנות כבר הולכים פחות לפייסבוק. יש להם דרכים אחרות", היא אומרת, ומתכוונת ליישומי תקשורת מוצפנת.
אבל לא רק אנשי שמאל מוצאים ביניהם שוטרים המתחזים לפעילים. דוב מורל, שהיה נער גבעות ושינה את דעותיו, מספר שגם בקבוצת הווטסאפ של אנשי הארגון הגזעני להב"ה אירע בשנה שעברה מקרה דומה. "חבר שלי קיבל שיחה משוטר שניסה לגייס אותו כסוכן, וראה שהמספר שלו מופיע באחת הקבוצות שניהלתי. בירור קצר העלה עוד דברים חשודים", אומר מורל. אנשי להב"ה גילו שהשוטר מתחזה כבר שנתיים לפעיל בקבוצת ווטסאפ של הארגון, והוא נחסם.
וזאת לא רק המשטרה. באתר "שיחה מקומית" פורסם לפני כשנתיים שצה"ל שכר חברות פרטיות לניטור שיחות ברשת. המטרה, לפי הדיווח, הייתה לזהות מילים כמו "הפגנה" או "אל קודס", בעברית ובערבית, ולמצוא את המשתמש שכתב אותן בפייסבוק או בווטסאפ. אחת השיטות לצורך כך הייתה הפעלת פרופילים מזויפים, שהתחברו לאנשים שצה"ל ביקש לעקוב אחריהם. בצבא הגיבו כי "במקרים מסוימים משתמש אגף המודיעין בטכנולוגיות אזרחיות כמקובל בקרב גורמי המודיעין בשאר העולם". (הערה: בגרסה קודמת של הכתבה הוזכר שמה של חברת "באזילה" בהקשר לפרויקט זה. בבאזילה מבקשים להבהיר שהם אינם עוסקים בניטור פרופילים פרטיים ואינם מפעילים פרופילים מזויפים)
גם בחמאס מצאו שהכלי של פרופילים מזויפים יכול להועיל. בתחילת השנה צה"ל – הפעם בצד השני של מתרס הריגול ברשת – חשף עשרות חשבונות כאלה, שהופעלו בידי אנשי ארגון הטרור ומטרתם הייתה לאסוף מידע מודיעיני מחיילים. ברוב המקרים מפעילי החשבונות התחזו לנשים צעירות, עם שמות כמו "כתר כהן" או "יעל לוין". הן שכנעו את החיילים להוריד אפליקציות שכללו קוד זדוני, העוזר לעקוב אחר פעילות הטלפון, להקליט באמצעותו ולקבל גישה למצלמה.
זה לא המוסד, רק שוטרים שמגדילים ראש
בקבוצת הטלגרם טלגראס, שבה חברים עשרות אלפי ישראלים שקונים ומוכרים מריחואנה, בטוחים שמסתובבים בה שוטרים סמויים שרואים ושומעים הכל. עלייתה של הקבוצה לכותרות בחודשים האחרונים הביאה את המשטרה להילחם בה בגלוי: בין היתר נעצרה סוחרת בת 20 מירושלים, ובדוברות המשטרה אמרו כי "הניסיונות להסוות עסקאות סמים, גם באמצעות תוכנת הצפנה מתקדמות, לא צלחו". מי שמודאגים הם בעיקר הסוחרים: "אף אחד לא יעקוב אחריך אם אתה רק משתמש", אומר לי אחד מהם, "הם רוצים לתפוס אותנו. את המשתמשים לא מחפשים, יש כל כך הרבה מהם. מה יעשו, יעצרו את כולם?".
זו הסיבה שרבים מהסוחרים מעבירים את הקונים תהליך אימות מייגע ולפעמים משעשע. קודם כל הם מבקשים תמונת סלפי ותעודת זהות או רישיון נהיגה, עם כל הפרטים חשופים. אחר כך מגיעה הבקשה לתמונה שבה הקונים מבצעים משימה כלשהי – שמתחלפת כל יום, כדי לוודא שהתמונה אותנטית. למשל להרים עציץ, להוציא לשון ולתפוס את האוזן עם היד, או כל צילום מופרך אחר. לבסוף הסוחרים מבקשים את פרופיל הפייסבוק של הקונים. "קל לראות אם זה באמת הפרופיל שלך או לא", אומר הסוחר, "אם הוא באמת שלך, אתה תשקיע בו זמן. כבר ראיתי איך נראים פרופילים מזויפים. גם את הטובים ביותר אני ישר מזהה".
הפחד מפני הסמויים כבר הפך לבדיחה בקבוצה. החברים בה צוחקים בינם לבין עצמם שכולם סמויים, אחרים רואים את המילה נכתבת שוב ושוב ומנסים להרגיע את החוששים. הפרנואידים האמיתיים מתרכזים באחת מתתי-הקבוצות של טלגראס, שנקראת Wall of Shame ונועדה לפרסם ברבים את הגולשים המזויפים. התמונות שלהם, מספרי הטלפון, פרופיל הפייסבוק שלהם ועוד פרטים מזהים שנמשכים מהרשת מפורסמים - לרוב ללא כל ראיות על כך שאכן מדובר בשוטר סמוי. בנוסף, בקבוצה מפרסמים גם יוזרים שמרמים לקוחות או מטרידים מינית. שמו של אדם שהטריד את אחת ממנהלות טלגראס פורסם בקבוצה, בתוספת מכתב שנשלח לאמו שאותרה ברשת.
באפריל הופצה בטלגראס תמונתו של שוטר סמוי, שעל פי מנהלי הקבוצה הפליל עשרות סוחרים. "המטרה שלנו היא שהוא לא יוכל לעבוד יותר בתפקיד" כתב עמוס דוב סילבר, מקים הקבוצה שחי בלוס אנג'לס. "המטרה אינה לפגוע בו בשום צורה, אלא שיפסיק לפגוע באנשים תמימים ולהרוס משפחות. הוא מדיח צרכנים למכור לו ומפליל אותם בסחר". התמונה הועלתה גם לפייסבוק שהסירה אותה, וחלק מהמגיבים לתמונה דיווחו על כך שנחקרו במשטרה.
תבעתי מישהי, ופתאום זרה דיברה איתי על המשפט
גם גולשים שומרי חוק שלא מסתודדים בקבוצות סודיות נחשפים לפרופילים מזויפים שמנסים לפגוע בהם. נטע (שם בדוי) תבעה דיבה אדם אחר שהשמיץ אותה ברשת. כעבור זמן מה פנתה אליה אישה מסתורית, שהחלה לדבר איתה והפגינה עניין מיוחד בתביעה שלה. "היא כתבה שקראה על המשפט, ניסתה לדובב אותי ושאלה אותי על הטקטיקות שאני מתכוונת להשתמש בהן. הרגשתי שזה מוזר".
הפרופיל של אותה אישה היה קיים ברשת כבר מספר שנים, מה שגרם לנטע לחשוב שהוא אותנטי, אך השאלות החודרניות הציקו לה בכל זאת. "הראיתי אותו לעורך הדין שלי, שעשה מחקר קטן. הוא מצא תצהיר במשפט אחר, שבו חבר טוב של האישה שתבעתי העיד שהוא עומד מאחורי הפרופיל. כשכתבנו על כך לבית המשפט הנתבעת והסנגורית שלה התנערו מהאיש הזה". הפרופיל המזויף נמחק.
שיחות ברשת מחשבונות מתחזים לצורך נקמה אישית, למשל בין תלמידי תיכון, התרחשו עוד בימי ICQ. פייסבוק, למרות דרישתה ממשתמשיה לספק את שמם האמיתי, לא הצליחה להכחיד אותה. עם זאת, ברוב המקרים הפרופילים המזויפים שפונים לגולשים אחרים הם נוכלים פשוטים, בדרך כלל לא מישראל, שמנסים להוציא כספים מקורבנותיהם – גרסאות שונות של הונאת "העוקץ הניגרי" המפורסמת. בטוויטר המצב מסתורי יותר: לא מעט משתמשים מדווחים שרבים מעוקביהם, אפילו רובם, הם פרופילים שנראים כמזויפים. מעטים מהם מציגים פרסומות, אך רובם מסתפקים במעקב שקט, שמטרתו ממש לא ברורה.
הפרנויה מפני פרופילים מזויפים מגיעה בתקופה שבה הרשת הולכת ומתרחקת מאנונימיות. אם בטוויטר עוד יש אנשים ששומרים בקנאות על זהותם האמיתית, וטלגרם מזכירה את האינטרנט של פעם, בפייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם אתה בדרך כלל יודע עם מי אתה מתקשר. דווקא המצב הזה הוא שהופך את החשש ממרגלי רשת, מקצועיים יותר או הרבה פחות, למוחשי יותר. גולשים ותיקים בטח זוכרים את התקופה שבה הנחו אותם לא לספק מספרי טלפון לזרים באינטרנט, ואפילו לא לשלוח תמונה אישית. היום, כשאנחנו כבר מספקים ברשת הרבה יותר מידע על עצמנו, יש גם הרבה יותר אנשים עם אינטרס לשים עליו יד.
