אז ככה זה הולך לעבוד. בהתחלה תגידו, פחח, אין מצב שאני מאפשר לאף אחד בוואטסאפ לדעת איפה אני. אחר כך יהיה איזה בן משפחה, אמא או הבן, שיבקשו לפתוח רק לרגע כי הם ממש צריכים עזרה. אחר כך יהיה איזה פרויקט שטח מיוחד מהעבודה, וכולם יסכימו שהמיקום הגלוי של וואטסאפ הוא הכלי הכי נוח לתיאום המיקום של חברי הקבוצה. רק ליום אחד. ולפני שתשימו לב אנשים כבר ייעלבו מזה שאתם חוסמים מהם את המיקום (מה, ממני אתה מסתיר?), ובכלל, כולם יעדיפו לראות איפה כולם גם במחיר שיידעו איפה הם. בדיוק כמה שהיה עם הדאבל-וי הכחול. בסוף המעסיק ידרוש בחוזה העבודה שתפתח מולו את המיקום, כדי שיוכל לדעת בכל רגע אם אתה ליד המחשב או שאתה שוב בהפסקת קפה.
נודה באמת - יש בזה גם משהו הגון, שוואטסאפ מציעה לנו להשתמש במידע בזמן אמת על מיקומנו. פשוט כי היא כבר מזמן אוספת את המידע הזה ומשתמשת בו לצרכיה של פייסבוק, החברה האם שלה. אם כבר אוספים עלינו את המידע הזה, שגם אנחנו נוכל להשתמש בו, לא?
רק שעצם זה שמציעים לך שירות חדש, בטח בפלטפורמה כל כך דומיננטית (1.3 מיליארד משתמשים, מתוכם מיליארד רק בישראל), הופך את מה שאתמול היה פסול לגמרי, לציפיות של מחר. אנחנו הרי ממשטרים אחד את השני בלי אלוהים. כולם יצפו ממך לגלות איפה אתה, ואם תסרב, הם יכעסו. לא מאמינים? נראה אתכם חוסמים את "נראה לאחרונה" בפני בני הזוג, חברים ומשפחה. והנה עוד הוכחה:
"אין הודעות. מה עושים?????"
"גם התראות הפוש של הפייסבוק לא עובדות באייפון כבר שבוע!"
"חחח חשבו שאני בחו"ל בלי לספר למנכ"ל"
תקלה תמוהה במערכת ההפעלה של האייפון השתיקה השבוע את ההתראות של וואטסאפ. העיגול האדום הנוראי על האייקון של וואטסאפ לא הופיע, ושום צליל לא נשמע. אנשים נכנסו להיסטריה. הם לא שומעים הודעות בזמן אמת. כל אחד בטוח שהוא חייב לקבל התרעות בזמן אמת, חושב את עצמו מינימום מד"א או זק"א.
לפני שוואטסאפ הפך לכלי התקשורת המרכזי של החיים שלנו, לא היינו לחוצים כל כך לקבל כל הודעה בכל קבוצה בזמן אמת. יותר חשוב: אחרים לא ציפו מאיתנו לקבל, לקרוא ולהגיב מיד לכל הודעה. אבל היות שאפשר, אז מצפים. ואם משהו מכל אלה לא קורה, לאנשים יש לגיטימציה מלאה לפתח לחץ, חרדה, עלבון וכעס. את השימוש בפיצ'ר החדש נוכל לעצור. את רגשות של האחרים כלפי זה שעצרנו אותו, פחות.
לא ציפיתי
אפליקציית TBH, שהושקה לפני חודשיים ונרכשה השבוע על ידי פייסבוק בתמורה לכמעט 100 מיליון דולר, היא גם סיפור של ציפיות. פעם ציפינו שהרשתות החברתיות יהפכו אותנו לאנשים פתוחים וחברתיים יותר. אחר כך הבנו שזה בדיוק הפוך. הגיעו אפליקציות כמו סראחה ובליינדספוט, שעודדו אנשים לטנף על חברים. אבל TBH עושה את ההפך. היא מעודדת אותך דווקא לומר משהו חיובי.
בתוך כמה שבועות אחרי ההשקה, רשמה TBH מיליוני הורדות וזינקה למקום השישי בטבלת ההורדות. היא בעצם עושה לך סקר בתוך ספר הטלפונים שלך - מציגה ארבעה שמות ומבקשת לבחור למי יש את החיוך הכי יפה או דברים חיוביים כגון אלה. הנבחר מקבל הודעה אנונימית - ממש כמו בליינדספוט, רק הפוך. מיליארד סקרים כאלה כבר מולאו. "אם אנחנו עוזרים לשפר את הבריאות הנפשית של מיליוני צעירים", אמר אחד המייסדים, "זו הצלחה עבורנו". כן, זה - וכמה עשרות מיליוני דולרים.
את ההתנפלות של פייסבוק על ההצלחה הזאת אפשר לפרש כצעד ראשון לאיזון כל הרפש, הקיטוב, השנאה וההסתה שפייסבוק עוזרת להפיץ בעולם. אפילו צוקרברג דיבר על זה בפוסט שהעלה לקראת יום כיפור. אבל אני לא נותן לציפיות החיוביות להוליך אותי שולל. לא פחות סביר שזה הייפ שידעך עוד יותר מהר מאפליקציית YO, וייזכר לא רק כאקזיט מהיר ומפוצץ של המייסדים, אלא גם כהשקעה מוצלחת של פייסבוק - לא באפליקציה עצמה, אלא ביחסי ציבור חיוביים שהידיעה הזו הביאה להם בכל העולם.
הר של ציפיות
ועוד משהו אחרון: ממש לא ציפיתי למה שקרה השבוע. אבל שיחת מסדרון אחת הובילה לאחרת ולפתע נפתחה דלת להרים כאן אצלנו בקשת תוכנית חדשנות וטכנולוגיה. החלטתי בלב כבד ונרגש לעלות על רכבת ההרים הזו: לעזוב את התוכנית האהובה "אנשים" שאני מגיש מיום הקמתה לפני יותר משש שנים, ולהקים תוכנית יומית חדשה. אני עוד לא יודע הרבה, רק שזה יהיה בלילה, ובערוץ 12. אה, ושיש לי כבר דבר אחד: הר גבוה של ציפיות.