אריק מיג'יקובסקי לא האמין שזה קורה לו: אחרי שנתקל בסירוב מתמשך ממשקיעים פוטנציאליים לתמוך במיזם החדשני שלו – שעון יד מבוסס מסך דיו אלקטרוני, שיתקשר עם סמארטפונים – הוא מצא את עצמו מגייס את הסכום המבוקש תוך שעתיים בלבד, מאנשים שמעולם לא פגש. המוני אחרים ביקשו להצטרף להשקעה עד שהסכום הוכפל, שולש ולבסוף, אחרי חודש ושבוע שהוקצו לגיוס, נעצר על יותר מ-10 מיליון דולר – כמעט פי 103 מהסכום המבוקש. בזכות הרעיון הפשוט, שמבטיח לא מעט באזז תקשורתי, הפך השעון העתידי ללהיט עוד לפני שמכונה אחת הופעלה בקו הייצור. סופו של הסיפור משמח פחות מתחילתו, אבל לזה עוד נגיע בהמשך.
הפריצה המרשימה של השעון, שנקרא Pebble, התאפשרה בזכות הטרנד הלוהט של עולם העסקים בשנים האחרונות: אתרי ה"קראוד פאנדינג", או בשמו העברי "מימון המון". זו הייתה התשובה להידוק החגורה מצד משקיעים, שהתחילו לחשוב פעמיים על מה לשים כסף בעקבות המשבר הכלכלי של 2008.
"תהליך גיוס הכספים המסורתי נהפך לקשה, לא יעיל ולא הוגן", מספרת נציגה של אתר המימון המון הגדול בעולם, Indiegogo. מייסדי האתר גילו זאת כל אחד בתחומו – דנה רינגלמן בתחום האמנות, סלאבה רובין בתחום חקר הסרטן ואריק של בתחום התיאטרון. האתר שהקימו אפשר לכל אדם לגייס תרומות מאנשים פרטיים, תוך פרק זמן מוגדר מראש – מיום אחד ועד 60 יום.
מאז הפך מימון ההמון לתופעה חובקת עולם, שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה ומושכת אלפי יזמים מכל התחומים. באינדיגוגו לבדו יש 7,000 מיזמים פעילים בכל רגע נתון – רבים מהם נעים על הסקאלה שבין נועז לביזארי. כמה ביזארי? הנה כמה דוגמאות מהבולטים שבהם, כולל התמורות – לעתים הזויות לא פחות – שהציעו לתורמים.
רובה מלח נגד חרקים. BugASalt הוא משחק מילים שפירושו "מתקפת חרקים" וגם "חרק מלח". לורנזו מגיורה, ממציא המוצר, מתאר אותו כ"דרך כיפית להשמדת יתושים וחרקים מטרידים אחרים". מדובר במעין רובה צעצוע, היורה קורט מלח בכל טעינה ומאפשר לקטול את המטרד במהירות וללא שימוש ברעלים. לפני כשנה העלה מגיורה לאתר מימון ההמון Indiegogo קמפיין, שבו ביקש לגייס 15,000 דולר לייצור המוני של הרובה. 66 ימים אחר כך, עם סיום תקופת הגיוס, שולשלו לחשבון הבנק שלו כ-577,000 דולר – פי 38.5 מהסכום המבוקש – שאפשרו לו להקים חברה בשם Skell שתמכור את המוצר ותפתח מוצרים נוספים.
בתמורה לתרומה: מלבד הרובה עצמו, הציע מגיורה גרסאות מיוחדות בצירוף חתימתו, מארזי רובים לצורך ציד משותף עם חברים ואפילו אספקה סיטונאית של 144 או 7,000 רובים (לתורמים 2,500 או 120,000 דולר). אם חלמתם להפוך לסוחרי נשק, זו היתה ההזדמנות שלכם.
ויברטור לביש שרוטט לפי תסכית. Vibease היא חברה שהקימה הרמיוני וויי - כתבת הסטארטאפים לשעבר של בלוג הטכנולוגיה The Next Web וכוכבת תוכנית ההיי-טק ריאליטי Start-Ups: Silicon Valley. החברה מייצרת את מה שמכונה "הוויברטור החכם הראשון בעולם": ויברטור קטן וקומפקטי, הניתן ללבישה מתחת לבגדים ונשלט על ידי אפליקציה (שכבר זמינה בחנויות של אפל וגוגל). האפליקציה מאפשרת לבחור "פנטזיות" – מעין תסכיתים מלווים באפקטים קוליים, המושמעים למשתמשת דרך האוזניות בזמן שהמכשיר רוטט בקצב ועוצמה בהתאם לתרחיש שנבחר. גם בן הזוג של המשתמשת יכול לשלוט על הוויברטור מרחוק בעזרת האפליקציה, וניתן גם להשתמש במוצר בלעדיה, כוויברטור רגיל. גיוס ההון לפרויקט החל לפני כשבועיים וכבר הגיע ליותר מ-70,000 דולר – כמעט פי 5 מהסכום המבוקש (15,000) – שבועיים לפני תום הגיוס.
בתמורה לתרומה: הוצע המכשיר בכמויות שונות, החל מיחידה בודדת (79 דולר) ועד 100 (5,990 דולר). אופציה נוספת היא להפוך למפיצות מורשות ולתרום סכום קטן יותר ממחיר המכשיר ללא צורך להזדהות.
פטנט מדעי נגד יתושים. Kite Patch היא מדבקה זעירה הניתנת להצמדה לבגדים או לגוף, שבעזרת חומרים לא רעילים, לטענת הממציא, מנטרלת את יכולתם של יתושים "להריח" בני אדם. כאן מדובר בפרויקט מדעי אמיתי, שכבר זכה למימון ממספר גופים - ביניהם קרן ביל ומלינדה גייטס, התורמת ליזמים הפולים לשיפור בריאות האוכלוסייה באפריקה. למרות הבטחת הקרן למימון הייצור ולתחילת הפעילות, בחרו הממציאים לפנות לציבור הגולשים ולבקש 75,000 דולר לניסיון המדבקה באוגנדה. נכון לזמן כתיבת הכתבה גויסו כבר קרוב ל-500,000 דולר – יותר מפי 6 מהסכום המבוקש – ונותרו עוד כשבועיים עד לסיום תקופת הגיוס.
בתמורה לתרומה: מלבד המוצר עצמו הוצעו גם בקבוקי שתייה, סטיקרים, חולצות ואפילו השתתפות בצוותי החשיבה של הפרויקט.
בית קפה לחתולים. "אמפוריום החתולים של הגברת דינה" ביקש לאפשר לתושבי לונדון, שאין באפשרותם לגדל חיית מחמד, ליהנות בכל זאת ממגע פרוותי מזדמן. בבתי קפה מסוג זה, הקיימים ביפן למשל, ניתן להזמין אוכל ושתייה ואז לעבור לפינת ליטוף ומשחק עם חתולים, המטופלים ע"י צוות המקום מכסף שנגבה לפי זמן השהייה של הלקוח במקום. לורן פירס, שהחליטה לפתוח סניף ראשון בלונדון, הצליחה לגייס בתחילת השנה 109,510 פאונד – כאחוז יותר מהסכום המבוקש (108,000).
בתמורה לתרומה: ביקור, אוכל ושתייה חינם כשייפתח העסק; צעצועים ומזכרות (לתורמים 15 פאונד); אימוץ וירטואלי של חתול, כולל עדכונים תמידיים על מצבו וקרדיט בעמוד הפרופיל שלו באתר העסק (לתורמים 500 דולר ומעלה).
מיני לווין שמצייץ מהחלל. ה"נאנו לווין" SkyCube הוא קובייה זעירה שמיועדת "לפתוח את חקר החלל" לאוכלוסייה. הלווין הזעיר בגודל 10x10x10 ס"מ, שגייס מההמון 116,000 דולר לתחזוקת משימתו (לעומת הסכום המבוקש של 82,000), אמור להישלח כמטען משני על טיל ניסיוני שישוגר עוד השנה לחלל, להסתובב סביב כדור הארץ, לצלם תמונות שיישלחו לאפליקציות ייעודיות לאייפון ואנדרואיד ולחזור בשלום לאדמה בעזרת בלון מתנפח.
בתמורה לתרומה: תוכלו לשמש "ספונסורים" של דקות במשימה, איתן ניתן יהיה לשלוח מחשבון הטוויטר של הלוויין ציוצים שיאפשרו לכם לפרסם עסק או סתם להעביר לעולם מסרים של 140 תווים מהחלל.
מעוזי וייל למאיר אריאל
גם הישראלים, עם חובב אקזיטים, גילו שיותר קל לגייס כסף מסתם אנשים עם עניין משותף מאשר לשכנע משקיעים גדולים שמדובר במינימום גוגל-קילר. אחד הפרויקטים הישראלים שנחלו הצלחה מרשימה בתחום הוא אתר תרבות הרשת "חורים ברשת", או בכינוי החיבה שלו "חורימבה", שיצא בשנה שעברה לקמפיין גיוס שאפתני למדי. "חיפשנו דרך לממן עיצוב ופיתוח מחדש של השלב הבא של האתר", אומר גל מור, המייסד והעורך הראשי של חורימבה. "מדובר בפרויקט יקר, ואחרי בדיקה הגענו למסקנה שהדרך היחידה לגייס את הסכום הנחוץ היא באמצעות פנייה לקהל שלנו". ביולי 2012 עלה האתר בקמפיין מימון המונים במטרה להגיע לסכום של 150,000 שקל – והרף נעצר לבסוף על כ-210,000, הצלחה של כ-140%.
גם משפחתו של מאיר אריאל ז"ל, אחד היוצרים המוסיקליים הפורים בתולדות המדינה, גילתה שהקהל הוא ספונסר נדיב ונאמן יותר מכל חברה מסחרית. "כל שנה אנחנו מתמודדים עם שאלת המימון למופע הזיכרון והאם נצליח או לא נצליח למצוא לו ספונסר", אומרת שירז אריאל, מפיקה ובתו של הזמר. "בשנה ה-13 לא הצלחנו, ועם הזמן נהיה יותר ויותר קשה לשכנע גופים להשקיע דווקא בך כסף". השנה, בעקבות הצעה שהגיעה ממכר, החליטה המשפחה לנסות לגייס את הסכום לעריכת המופע מהאוהדים.
"מישהו אמר לי: 'עזבו אתכם מספונסר, יש לכם קהל'. הוא הראה לי את אתר הגיוס הישראלי Headstart". המשפחה דיברה עם מנהלי האתר, שהביעו עניין בסיוע לקמפיין למרות הסכום הלא שיגרתי – 400,000 שקל, לעומת כמה עשרות אלפים ברוב הפרויקטים המועלים אליו. "בדף הפייסבוק של מאיר אריאל יש מעל 50,000 לייקים, אז חשבתי שיהיה קל לגרות אותם ולגרום להם לתרום לקמפיין", אומרת שירז.
אחרי שלושה שבועות של טפטוף איטי מדי של תרומות, היא הבינה ש"זה דורש עבודה, זה לא שמרימים קמפיין ויושבים רגל על רגל". שירז השקיעה 5,000 שקל בפרסום הקמפיין באינטרנט והחלה לכתת רגליים בין אולפני טלוויזיה בניסיון לקדם את העניין. בסוף זה השתלם: שלושה ימים לפני סיום הקמפיין נחצה הרף המבוקש ובסיום הקמפיין עמד סכום הגיוס על כ-466,000 שקל - הסכום הגבוה ביותר שגויס עד כה על ידי פרויקט מימון המון בישראל.
פרויקטים נוספים שזכו לתשומת לב היו של הסופרת הישראלית רוני גלבפיש, שהבטיחה למי שיתרום 2,500 שקלים להוצאת ספר הפנטזיה לילדים "אגם הצללים" את הזכות להעניק כל שם שיבחרו לאחת הדמויות בספר; ; הוצאת הספרים הישראלית "קדמת עדן", שהציעה לתורמי 50 שקל יעוץ טכנולוגי מהעיתונאי ומתרגם הספרים דידי חנוך, לתורמי 250 שקל דמות על שמם בספר הבא של קובי קמין ולתורמי 1,000 שקל שיעורים פרטיים בכתיבת מד"ב; יוצרי הסרט "עיר תחתית", שהציעו לתורמי 250 שקל לבקר בסט הצילומים; ורשת קום איל פו, שהציעה לתורמי מאות שקלים למימון התאגדות עובדות הניקיון שהקימה שעות ייעוץ ועבודות אמנות של מרים כבסה, והצליחה לגייס מעט יותר מ-110,000 השקלים הדרושים לצורך כך.
מי מפחד מהימורים
לא תמיד ההצלחה מסייעת לפרויקט - לעתים ההפך הוא הנכון. המקרה הקיצוני ביותר הוא זה של The Doom that Came to Atlantic City – משחק לוח (כזה שמוציאים מקופסה, לא כזה שמשחקים בטאבלט) ראשון של חברה חדשה בתחום העונה לשם The Forking Path, שהוצע לתורמים בגרסאות מחומרי גלם שונים או בתוספת חולצות. המשחק עורר התלהבות רבה והצליח לגייס כ-122,000 דולר – פי 3.5 מהסכום המבוקש (35,000 דולר). למרבה הצער, בגלל חוסר התמצאות של היזם, אריק שבליה, עם שוק משחקי הקופסה, ומשחקי אגו בינו לבין שותפיו, בוזבז כל התקציב בשלבים המוקדמים של יצירת המשחק, בין השאר על רישום החברה ועניינים משפטיים, עד שלא נשאר כסף להדפיס את המוצר עצמו.
בחודש שעבר הודיע שבליה כי הפרויקט מבוטל, ולפי חוקי מימון ההמון התחייב לקחת על עצמו להחזיר את כספי התורמים. חלק מהתורמים לא הסתפקו בזה ודיווחו לרשויות כי שבליה ביצע תרגיל הונאה. הוא מצידו הודיע שהוא משתף פעולה עם הרשויות במאמץ למלא את חובותיו וכי שותפו, קית' בייקר, ממשיך לפתח את המשחק בלעדיו.
גם מגיורה, ממציא רובה המלח נגד חרקים, נתקל בקשיים כאשר הגיע לשלב הגשמת הפרויקט. לאחר שיצאו משלוחים ראשונים של רובים לתורמים בארה"ב, הוא ניסה להתחיל להעביר משלוחים גם למזמינים ממדינות אחרות – רק כדי לגלות באיחור שברוב העולם הרובים הללו זקוקים לאישורים מיוחדים לפני הייבוא. בעקבות הגילוי – הלא מאוד מפתיע, אם מביאים בחשבון שמדובר במכשיר דמוי כלי נשק - נאלץ מגיורה לבטל את משלוחי המוצר לאירופה ואוסטרליה ולהשיב את כספם של התורמים ממדינות אלה.
וזה הזמן לחזור לשעון החכם ששבר את שיאי הגיוס ב-2012: ה-Pebble. הביקוש ההיסטרי, שהעלה את כמות היחידות שהוזמנו מ-1,000, כפי שתכננו הממציאים, לכ-85,000, מוטט כליל את פס הייצור, שלא היה מוכן לקצב ביקוש שכזה. אחרי כמה דחיות בניסיון להגביר את קצב הייצור, החלו השעונים להגיע לתורמים הראשונים רק בתחילת 2013, באיחור של כ-4 חודשים מהמתוכנן. השיגור לחנויות נדחה אף הוא, עד שתצליח החברה לקיים את הבטחתה לאלפי התורמים שממתינים למוצר.
בינתיים, החברה מבקשת שרק מפתחי תוכנה שרוצים ליצור אפליקציות עבור השעון יזמינו אותו – וממילא, עד שאלה יהיו מוכנות לקהל הרחב אין מה לעשות איתו.
מוצר אחר שהעלה ציפיות רבות ולא עמד בהן הוא Ubuntu Edge, הסמארטפון שפיתחה חברת Canonical של המיליארדר הדרום-אפריקאי מארק שאטלוורת'. עם חשיפתו הראשונה לפני כשלושה שבועות הוא זכה לתגובות נלהבות רבות. אחרי הכל, לא כל יום רואים סמארטפון שלעומתו המחשבים של היום נראים כמו דינוזאורים עתיקים. בזכות מפרט הכולל את המעבד העוצמתי ביותר בשוק, מסך חדיש ובלתי שביר, כונן אחסון ענק והיכולת להריץ מלבד מערכת הפעלה סלולארית גם מערכת הפעלה למחשבים וטלוויזיות, תלוי לאיזה סוג מסך מחברים אותו. ועדיין - בשל מחירו הגבוה והקושי ליצור אותו בטכנולוגיות קיימות (היוצרים טענו כי עוד שנה זה יתאפשר) - נכון לזמן כתיבת הכתבה גייס הפרויקט רק 10 מיליון דולר מתוך 32 מיליון הדרושים לפיתוח ולייצור.
האם מדובר במודל עסקי פורץ דרך, או שמא באופנה חולפת שבאה לפתור בעיה זמנית בלבד? אנשי אינדיגוגו צופים שהגידול הדרמטי של התחום רק יתעצם, ויהפוך למהפכה של ממש. "כהוכחה לשינוי החברתי, הנשיא אובמה חתם ב-2012 על חוק JOBS הדו-מפלגתי, שמתיר להשתמש במודל הזה תוך חלוקת מניות בחברות המגייסות, וכך מבסס עוד יותר את מעמדו בכלכלה האמריקאית בעתיד", אומרים שם. חוקים דומים, אגב, נמצאים בשלבי ניסוח במדינות שונות בעולם, ביניהן גם בישראל.
רו"ח יעקב גולדמן (גולדי), המייעץ לחברות פרטיות בנושאי השקעות במשרדו מענית גולדמן ניהול והשקעות, נשמע פחות נלהב: "כשמשקיעים בחברה, צריך לדעת לאן היא חותרת ואיך היא מתכוונת להשיג את מטרותיה", הוא אומר. "אי אפשר לשלוח כל סכום ולהניח שהוא יחזיר תשואה. זה כמו הימור".
גולדמן מציין כי בסוף שנות ה-90, לפני התפוצצות בועת ההיי-טק, היתה נהוגה שיטה דומה בקרב משקיעים: "הייתה גישה שקראו לה Spray and Pray (רסס והתפלל): תשקיע ב-50 חברות, אחת תצליח ותחזיר את כל ההשקעות. אבל כיום צריך להסתכל לאנשים בעיניים ולשמוע מהם על התוכניות שלהם, לשאול שאלות קשות. לא סתם לזרוק כסף, כי באותה מידה אפשר למלא לוטו. לדעתי, גם אם המודל הזה יזכה להצלחה שכולם ירוויחו ממנה, כשיטה זה לא יחזיק הרבה זמן".
ירון קרני, מייסד Tel Aviv Angels Group, מצטרף למצדדים: "כמו בכל תחום, ככל שיש יותר תחרות כך יותר טוב. במקרה שלנו (כמשקיעים – י.מ) זה מצוין, כי יש חוסר איזון בין מספר האנשים שמנסים לגייס תקציב למספר המשקיעים. המשקיעים בוחרים רק את הכי הכי טובים, בעוד שההמונים מממנים פעמים רבות פרויקטים מיוחדים ומגניבים שמשקיעים רגילים לא היו הולכים עליהם. חשוב מאוד לאפשר הזדמנות לאנשים עם רעיונות שהיום נראים מטורפים, ואולי עוד כמה שנים ייראו מובנים מאליהם". עם זאת, גם הוא מסכים שיש פה מימד גדול של הימור, ומדגיש: "המשקיע הפרטי צריך להסתפק בסכומים שלא יכאב לו מאוד אם ייאבד אותם".