את היתה רק שאלה של זמן מתי פייסבוק, והעולם בכלל, ייאלצו להתעמת עם היצור החדש הזה. אפילו מארק צוקרברג וראשי פייסבוק, שנשבעו אמונים לפורמט של שידורי וידאו חיים ברשת החברתית, לא דמיינו שהרגע הזה יבוא כל כך מהר.
הפוריטניות האמריקאית כלל לא הכינה אותם מראש לאפשרות כזאת. הסכנה הגדולה ביותר בפורמט הלייב שהם דמיינו, שאיתה הם ייאלצו להתמודד, היתה שבלונית ופשוטה הרבה יותר: פורנו. לזה הם התכוננו היטב, עם מערכות טכנולוגיות מתקדמות לזיהוי פטמות ועור חשוף, כי ממילא — כך על פי האמונה העסקית של פייסבוק — עירום הוא האויב מספר אחת של החברה.
נכון, גם עריפת ראשים במדבריות המזרח התיכון כבר נחשבה כאופציה מסוכנת בעת השקת שירותי פייסבוק לייב. אבל במקרה הזה הניטור והסרת הווידאו פשוטים ביותר: הם מבוססי מקום ואפשר לבנות די בקלות פרופילים של משתמשים בעלי סיכון גבוה ופוטנציאל של פרובוקציות. גם הקונצנזוס סביבם די הרמטי, וכל העולם, ממזרח ועד מערב, מסכימים ששידורים כאלה הם מעשה לא יאה ולא נאה.
בפייסבוק — כמו באפליקציות אחרות לשידורי וידאו חיים שמייצרים משתמשים חובבניים — התכוונו להאיר דווקא את הצדדים המוארים יותר של החיים. שלא לומר, המסחריים יותר. הם בנו על סלבריטאים שישדרו את עצמם לדעת ועל אנשי תקשורת שיספקו לעוקבים אחריהם מידע חדשותי מוצק. בבסיס הגישה של פלטפורמות השידור עומד המונח ״אנגייג׳מנט״ — מעורבות המשתמשים והזמן שהם מקדישים לאפליקציה. ככל שמשך הזמן עולה — אפשר לחשוף את המשתמש ליותר כלי פרסום וכך לייצר הכנסות גבוהות יותר.
וידאו הוא מדיום שמייצר מעורבות גבוהה מצד המשתמשים. וידאו שמייצרים החברים של המשתמש, מגביר את המעורבות עוד יותר. וידאו בשידור חי הוא הגביע הקדוש של כל הפלטפורמות החברתיות שרואות בעצמן את הדור הבא של צפייה בטלוויזיה. אחת הציפיות של צוקרברג, כשחשף את פייסבוק לייב, היתה שהשימוש בשידורים החיים של חברים יבנו אצל המשתמשים הרגלי צפייה־חברתית חדשים, שידיחו את הרגלי הצפייה הלינארית הוותיקה.
כמו בכל דבר שהטכנולוגיה מזמנת לנו בשני העשורים האחרונים כך גם הלייב וידאו של פייסבוק — אתה יודע מה עושה התשתית, אבל לא יכול לדמיין מה הצרכנים יעשו איתה. הצרכים של המשתמשים הם יצור בלתי ניתן לחיזוי: אפשר לשער לאן הוא יזרום, אפשר לקוות שהוא יתנהג על פי הציפיות — אבל אי אפשר לכפות אותו על הציבור.
פתאום פייסבוק נאלצת להתמודד עם מקרים ושימושים שמפתחיה ומנהליה לא יכלו לצפות מראש. מקרים שמזכירים בדינמיקה שלהם את אינתיפאדת היחידים מגל הטרור הפלסטיני ששוטף את ישראל בשנה האחרונה: אנשים פרטיים ואקראיים שרוכבים על הפלטפורמה החברתית כדי לממש באלימות את האידאולוגיה והאמונה שלהם. והשימושים האלה הם שניצבים בקדמת הבמה, הם המדוברים ביותר והם שמכתיבים את אופיו של הכלי.
המחבלים הפלסטינים בישראל וגם הצלף השחור בדאלאס, טקסס, הם קבוצה של אנשים שלא ניתן לבנות פרופיל שלהם ולהגדיר אותם כמסוכנים, כפרובוקטורים, או כמי שעלולים לפגוע באחרים. לכן, גם לא ניתן לחסום מראש את חשבונות הפייסבוק שלהם (כמו של אנשי דאעש) או לשלוח אליהם נציגים של גופי אכיפת החוק (כמו במקרים של התארגנויות טרור קלאסיות). ומעל כולם, הבעייתיים ביותר לניטור ולסיכול, הם האנשים הפרטיים שמתעדים את הרגעים הבלתי צפויים בחיים שלהם עצמם — כמו חברתו של הצעיר השחור שנורה על ידי שוטר במינסוטה. (זהירות, תמונות קשות).
פייסבוק, שנמצאת במרכז השיח היום סביב האירועים האלה, מבולבלת ומופתעת לא פחות מהמשתמשים עצמם. מילא, פורנו וזוועות מזרח תיכוניות, אבל להרג ורצח של אזרחים אמריקאים ונורמטיבים בשידור חי הם כלל לא התכוונו.
האירועים בתוך ארה"ב והשימוש שעושים אזרחי העולם החופשי בכלים שפייסבוק נתנה להם, תפסו אותה לא מוכנה. מה שהחל כיוזמה מסחרית באצטלה של שיתוף ואחווה הופך להיות — ובמהירות אדירה — לכלי שלא בהכרח תואם את הקו העסקי של החברה.
בימים הקרובים תיאלץ פייסבוק לעשות אחת מהשתיים: או לבצע שינוי בגישה שלה לשידורי פייסבוק לייב, או לבצע שינוי בסט הערכים אוטופיים שלה על חברה מושלמת שבה כולם שמחים, מאושרים ומתפקדים כצרכנים מושלמים.
עוד ב-TheMarker
ירי בשידור ישיר: כך ניצבה פייסבוק בקו האש
למה פייסבוק מחליטה איזה מקרי הרג מותר לנו לראות?
