מאז ההתקפה של מחבלי חמאס על בסיסי ויישובי דרום הארץ בשבת השחורה ב-7.10, עשרות אלפי אנשים עזבו את בתיהם, בין אם בגלל שהם הרוסים ואין לאן לחזור ובין אם מתוך חשש ממטחי הטילים שלא נפסקים. בתעשיית ההייטק, שבמהלך סגרי הקורונה התרגלה לעבודה מרחוק וכמעט כל החברות אימצו מאז את המתכונת ההיברידית, עובדים יכולים לרוב להמשיך לעבוד מרחוק גם מחו"ל.
דוד קנדל, בן 40, מנהל הדרכה בחברת Optimove, טס עם משפחתו, אשתו עינת ושני ילדיהם אלי (6) ונורי (2), לאתונה ביום ראשון השבוע. הם הגיעו לשכונת Neo Psychiko, בהמלצה של חברה יוונייה שלהם שנשואה לישראלי, וגרה יחד איתו בה. "לא הייתי באתונה לאורך השנים, ולקראת כל חופשה התכתבנו איתם שאולי נבוא לאתונה. כשהבנו שאנחנו רוצים לצאת מהארץ בתקופה הזאת, עברנו על כל המיילים שלנו, ופתאום כתבנו שאנחנו חושבים לבוא", מספר קנדל ל-mako.
המשפחה, שמתגוררת בתל אביב, קנתה כרטיס טיסה לשבועיים ושכרה AIRBNB לשבועיים, לא רחוק מחבריהם. "זה ממש נתן לנו ביטחון וסוג של תחושת וולקאם. החברים אספו אותנו מהשדה, פרקנו את הדברים, ובאנו לארוחת צהרים אצלם. הם הבינו את המצב שאנחנו נמצאים בו וישר נעתרו לזה", אומר קנדל.
את הכרטיסים הם קנו כאמור לשבועיים, אבל מבחינת קנדל מדובר בכרטיס "די פתוח" נכון לעכשיו. "אשתי ואני אמרנו שנחזור כשבתי הספר יחזרו. זה נותן אינדיקציה שבטוח לחזור. יש לנו ילדה בת 6, אלי, שלומדת בכיתה א', וילד בן שנתיים וחצי, נורי, שהוא בגן פרטי. אנחנו גרים בבית ישן, בדירה בלי ממ"ד, בלי כלום. הרגשנו מאוד לא בטוחים בבית שלנו. ביום שבת עברנו לאמא שלי ביפו, שיש לה ממ"ד, וגרנו שם כולנו איתה במשך שבוע, עד שטסנו לאתונה".
לדבריו, התגובות שהם מקבלים מהיוונים הן מאוד אמפטיות. "כל יווני שדיברנו איתו, התגובה הייתה כשאמרנו שאנחנו מישראל, היא 'אוי, כן', והוא גילה הרבה הבנה. זה מוזר. אנחנו צוחקים שאנחנו פליטים פה. אנחנו לא באמת פליטים, יש לנו לאן לחזור כל הזמן. אנחנו ב-AIRBNB נעים ומפנק, אבל חומרת המצב בארץ משתקפת בתגובות של היוונים כשאנחנו אומרים להם מאיפה אנחנו".
קנדל מספר שבשבוע הראשון כשהיו אצל אמא שלו, היה לו מאוד קשה לעבוד, ואילו כעת מיוון הוא מצליח להיות יותר פרודוקטיבי. "כשהיינו ביפו, היינו עם הילדים בבית כל הזמן והיו אזעקות, והיה מאוד קשה להתרכז במשהו שהוא לא הזוועות", הוא אומר.
"הסיבה העיקרית שנסענו מפה, כי יש לנו שני ילדים קטנים, רצינו לחסוך להם את האזעקות והטראומה והבומים. אני חושב שיצאנו משם בזמן. זה היה לא נעים, אבל זה עוד לא התחיל להפחיד. היו כבר כמה בומים חזקים, והבת הגדולה יותר מבינה מה קורה, ועכשיו כל דבר נשמע לה כמו אזעקה. איך שהגענו לכאן, הייתה תחושת הקלה. אין אזעקות, יכולים לנהל יום נורמלי. לא להיות כל הזמן במרחק ריצה ממרחב מוגן".
הוא מבהיר שבאופטימוב לא לחצו עליו בנושא העבודה. "בכל ההייטק יש הכרה שעכשיו זאת תקופה כזאת – או שמתגייסים למשימה הלאומית או שצריכים לטפל בבית, בילדים, במשפחות, וקשה לתפקד רגיל. אבל מבחינתי, כשאני פה, אני מרגיש שאני יכול לפחות לתרום לחברה בצורה יותר טובה".
"בעלי בצו 8, והוא תמך בי ב-100 אחוז"
ליאת פארי קליין, Director FP&A Revenue & GMDirector of finance בענקית מדפסות התלת מימד סטרטסיס, טסה השבוע עם הוריה ושני ילדיה, בני 7 ו-10, אל יוסטון בטקסס, לאחיה שגר שם. המשפחה גרה בצור יצחק, ובן זוגה, רועי, שמשרת כחובש קרבי בתאג"ד, קיבל צו 8 כבר בשבת ב-7.10, עם תחילת המלחמה.
"התעוררתי בבוקר יום שבת, והוא אומר לי, 'מאמי, קיבלתי צו 8'. זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע באותו בוקר. זה ממש הפתיע אותי. לא ידעתי בכלל מה קרה במדינה. הרגשנו במציאות הזויה", מספרת פארי קליין. "מאז הוא שם ברצף, לא חזר הביתה".
פארי קליין היא אזרחית אמריקאית, וגרה 10 שנים בארה"ב. "אח שלי נשאר לגור פה, ויש לנו גם בני דודים כאן. מתחילת המלחמה הם אמרו לי, 'בואי'. אמרתי בהתחלה שאין מצב, שאני לא יכולה לחשוב להשאיר כאן את רועי, לעזוב אותו בישראל ולהיות רחוקה ממנו בסיטואציה הזאת", היא אומרת.
"ההחלטה שלי השתנתה ככל שהזמן עבר, ונוסף גם החשש להסלמה בגזרות אחרות. יש הרבה חוסר ביטחון ואי ודאות, וידיעה שהכול יכול להחמיר. אני חושבת שיש אחריות הורית, יכול להיות שיהיה שלב שכבר אי אפשר יהיה לצאת, וזה הזמן שאני עוד יכולה לקבל את ההחלטה. רציתי להוריד מהילדים את החוויה הטראומטית של מה זה להרגיש חוסר ביטחון בסיסי, אף אחד לא רוצה את זה בשבילם. בהתחלה נסענו לחיפה, היינו אצל ההורים שלי כמה ימים, וחזרתי לצור יצחק רק כדי לארוז".
היא מספרת כי קנתה כרטיסים לחודש, אבל מבחינתה הם מתכוונים להישאר עד "שהמצב יירגע ברמה סבירה". מי שתמך בה בהחלטה לנסוע לאחיה היה בראש ובראשונה בן זוגה וכן המנהל שלה בעבודה.
"בעלי תמך בי ב-100 אחוז, הוא אמר לי, 'אני אחראי פה, התפקיד שלי זה לשמור על המדינה, והתפקיד שלך לשמור על הילדים'. הוא אמר שהוא יכול להיות רגוע שאני והילדים נהיה ביחד עם המשפחה, וכך הוא יהיה בראש שקט לבצע את התפקיד שלו", אומרת פארי קליין.
גם בחברה כאמור תמכו בהחלטה שלה, על אף הפרשי השעות בין ישראל לארה"ב. "המנהל שלי נתן לי את התחושה שזה משהו שהוא לגמרי מבין, וסומך עליי ועל הצוות שנצלח את זה, נמצא את הדרך לגרום לזה לעבוד. אנחנו גם חברה גלובלית, עובדים עם אנשים מחו"ל", היא אומרת. "זה שלא שאין קושי, אני בשעות הפוכות, 8 שעות אחורה, אבל מתחברים לכמה שעות. אני מקבלת המון הבנה גם מהצד של הצוות וכל אחד עושה את המקסימום לתמוך אחד בשני".
היית רואה את עצמך בעתיד גרה בחו"ל? או שזו לא אופציה מבחינתך?
"זה ממש לא אופציה. אני כל כך אוהבת את מדינת ישראל, גדלתי בארה"ב, אז אני יודעת להשוות, יש כל כך דברים שאני סופר מעריכה במדינה שלנו. אפשר לשנייה להגיד שאני עוזבת את ישראל כשיש משהו קשה, אבל זה שרועי שם - הוא מבחינתי הנציג שלנו, הוא לוחם עבורנו. אני מרגישה שנתתי לו את השקט כדי שהוא יוכל לשמור על המדינה. ברור שהוא מתגעגע, אבל הוא עושה את זה בלב שלם וברצון. חשוב לו לתרום את חלקו במאמץ שלו".