נמרוד ארנין, אחד ממפיקי פסטיבל "נובה", שגם שכל באירוע את אחותו הקטנה איילת ארנין (עיתונאית ב"כאן"), גולל את סיפור הבריחה שלו בפודקאסט "האופטימייזר" ושיתף בעשייה הבלתי פוסקת - מהצלת חיים והתמיכה בחברים משבט הנובה - כדרך להתמודד עם הטראומה הנוראית שפקדה אותו ואת משפחתו.
מליל יום שישי ה-6.10, שעות לפני שהחלו אירועי השבת השחורה, התקיים פסטיבל נובה ביער ליד קיבוץ רעים שבעוטף עזה. זה לא היה אירוע ענק – "סופר נובה" המתוכנן היטב ומתקיים אחת לשנתיים, נחשב לפסטיבל המרכזי של שבט הנובה, קהילת המוזיקה האלקטרונית בישראל. במסיבה השתתפו כ-3,500 אנשים והיא תוכננה להימשך עד צהרי יום שבת ה-7 באוקטובר.
המוזיקה נעצרה בזמן הזריחה, רגע השיא של המסיבה, עם אזעקות צבע אדום וירי טילים נרחב. מארגני המסיבה עלו לבמה והסבירו לרוקדים ההמומים שזה לא תרגיל או תקלה טכנית וביקשו מהם להתפנות למרחב מוגן ולאחר מכן לחזור הביתה. כעבור דקות החלו להיכנס למתחם המסיבה עשרות מחבלי חמאס רכובים על טנדרים ומצנחי רחיפה, מצוידים ברובי קלצ'ניקוב, רימונים ורקטות RPG. לאורך שעות ארוכות התחולל באתר הסופרנובה הטבח הגדול ביותר שראתה המדינה ובין הגדולים בעולם, בו נרצחו מעל 350 משתתפים ומשתתפות, 17 שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו בקרבות מול המחבלים ועשרות אנשים, בהם פצועים, נלקחו לעזה.
ארנין הצליח להיחלץ משם בעור שיניו וניהל מערך לוחמים שאיתרו את משתתפי האירוע והצילו חיים של עשרות אנשים. לאחר מכן חבר ליוזמת "חמ"ל ההייטק", יחד עם חברו גיא קצוביץ', מייסד-שותף בקרן Fusion, ויזמים והייטקיסטים נוספים כדי להקים את מרחב המרפא NovaHelp, פרויקט בריאות נפש במתכונת חירום לניצולי המסיבה.
מגן עדן לגיהינום ברגע אחד
ארנין משחזר את תחילת האירוע: "מיד כשהתחיל ירי הטילים והתרעות צבע אדום הבנתי שהאירוע הסתיים. לקחתי את המיקרופון והסברתי לקהל מה קורה ושהמסיבה נגמרה. זה לא היה פשוט, הייתי צריך להיות מאד חד במסרים שלי ולחזור עליהם כמה וכמה פעמים. זה היה רגע השיא של האירוע שכולם חיכו לו ופשוט לא רצו להאמין שהמסיבה עוצרת כאן. הסברתי להם שיש אזעקות, שהמוזיקה לא תחזור ושילכו הביתה. אנשים עוד נשארו ברחבה כמה דקות לאחר מכן, קיוו שאולי זו תקלה זמנית או הפסקת חשמל והמוזיקה תשוב".
קצוביץ' מתייחס לשימוש הנרחב בסמים במסיבה ושואל מה היה האפקט שלהם ברגע שהטבח החל: "נכתבו ונאמרו מילים רבות על המשמעות של להיות ברגע השיא של המסיבה, כשרוב האנשים במסיבות האלו צורכים סמים פסיכדליים וחומרים משני תודעה. במסיבת הסופרנובה הרחבה הראשית נפתחה רק בשלוש לפנות בוקר, מה שאומר שאנשים היו עדיין 'דלוקים' בשש בבוקר עם פרוץ האזעקות ולא רצו לעזוב את המסיבה. אני מניח שיש לאירוע מלחיץ וטראומתי כזה השלכות נרחבות כשאתה על חומרים פסיכדליים".
ארנין עונה: "כשהמסיבה החלה להתפנות, חלק מהמשתתפים ישר נכנסו לרכבים ונסעו, אחרים נשארו עוד כמה דקות. הם חשבו לעצמם שזו עוד מתקפת טילים ליישובי העוטף, מצאו מקום מוגן ורצו להוריד בו את הסטלה לפני שעולים על ההגה. מה שלא ידעו הוא שבקרוב יגיעו אליהם המחבלים. שמעתי סיפורים על אנשים שצרכו את רוב הסמים בחצי השעה לפני שהמחבלים נכנסו למתחם, הם צעקו 'הנאצים באים', חפרו בורות להסתתר בהם ונטבחו בזמן שהם בשיא של ה-LSD או כל טריפ אחר שעשו. יש גם מקרים אחרים בהם אנשים מדווחים שהחומרים דווקא עזרו להם ואפשרו להם לרוץ, לפעול ולהיות מלאים באנרגיה בנטרול הפחד".
איך הצלחת לצאת משם בחיים?
ארנין: "כשהתחילו האזעקות והטילים חיכיתי בחנייה רבע שעה, ואז חזרתי למתחם של האירוע כדי לוודא שכל הספקים יודעים מה הם צריכים לעשות. התפקיד שלי בהפקת האירוע מסתיים ברגע שהמסיבה נגמרת, אין לי ציוד לקפל ומה לעשות שם. יצאתי מחניון הספקים לכיוון הכביש הראשי וראיתי שם שוטר שמכוון את התנועה ימינה, כנראה שהיו כבר אינדיקציות שמשהו קורה ושצריך להזרים את האנשים דרומה.
"אני לוקח את הפנייה ומקבל טלפון מחבר שהיה איתי באירוע, הוא מבקש להעביר דרכי הודעה שהרגע ראה מחבלים יורים על רכב. ניתקתי את השיחה, התקשרתי למפקד כוח המשטרה שלא ענה לי, ניסיתי לתפוס את השותפים שלי ואף אחד מהם לא עונה לי כי כולם עדיין שם. אני מניח שפספסתי את המחבלים בדקה וחצי, כנראה חלפתי על פניהם בדיוק כשנכנסו לשטח המסיבה. עשר דקות לאחר מכן כל הכבישים בהם עברתי כבר היו מלאים במחבלים. בדרך ראיתי רכבים עזובים לצד הדרך עם דלתות פתוחות וכבישים ריקים לגמרי. עדיין לא הבנתי את סדר גודל האירוע. לפתע ראיתי רכב עזוב שנראה בדיוק כמו הרכב של חבר שעבד איתי כמנהל במה במסיבה".
ארנין ממשיך: "חייגתי לחבר כדי לוודא שהוא בסדר ובשיחה איתו הוא מחבר אותי לתמונה הגדולה ולכל מה שקורה בשטח. מסתבר שהוא נסע ברונדלים על כביש 232 כדי להביא אנשים ולחמוק ממחבלים, בדרך גם דרס כמה מהם. הוא אמר לי שהמחבלים נמצאים בכל מקום ושאני צריך להגיע כמה שיותר מהר לגורמי ביטחון עם נשקים. הוא הוסיף, "אל תאמין לאף אחד, אלא אם כן אתה בטוח שהוא יהודי-ישראלי ואתה שומע אותו מדבר עברית. ראיתי עכשיו מחבלים עם מדים של צה"ל ומשטרה והם ירו עליי".
אבל הבריחה של ארנין לא נגמרה שם, לאחר שהגיע לכוח משטרתי, האזעקות המשיכו: "הסתתרנו במיגונית עד שהחלו להגיע אלינו המון רכבים עם פצועים והרוגים. סידרנו את כל הגופות בשורה, כיסינו את המתים ופינינו את הפצועים לבית החולים כשפתאום אני שומע במכשיר הקשר של אחד השוטרים, 'קבל, שני מחבלים בדרך אליך'. אני מביט על הכוחות שלצידי ועל אף שאני מרגיש בטוח איתם, זה עדיין מאד מפחיד. לא עבר הרבה זמן עד שהמחבלים הגיעו והתחילו לירות לעברנו. ממש כמו בסרטים ראיתי את כל החיים שלי חולפים מולי בהילוך איטי וחד. התחבאתי מאחורי הבטון, הרגשתי את הכדורים פוגעים בו, אלו היו כמה שניות של פחד מטורף עד שהם נוטרלו. משם המשכתי בנסיעה עד לבית קמה ולדירה שלי במרכז".
איתור נעדרים מהדירה בתל אביב
"עם כניסת המחבלים למרחב של המסיבה, הרבה מהמשתתפים התחילו לשלוח לי הודעות כמפיק של האירוע", מספר ארנין. "בתוך שעתיים קיבלתי יותר מ-150 הודעות מיקום מאנשים שונים בוואטסאפ, אספתי את כולן וניסיתי להבין מה אני יכול לעשות עם המידע. באותו הזמן יגיל, השותף שלי, נשאר באירוע והצליח לחסל שני מחבלים, לקחת מהם את הנשקים, לחבור לכוח צה"ל ויחד עם צוות קטן לחסל יותר מ-30 מחבלים ולשחרר מאה בני ערובה. ידעתי שהוא בשטח אז התחלתי להעביר אליו את המיקומים".
ארנין ניסה ליצור קשר עם האוגדה מולה התנהלו סביב הפקת האירוע, אבל גילה שהם קורסים ולא יכולים לעזור לו (בדיעבד, גילה כי כבשו את המוצב שלהם באוגדת עזה). ארנין הגיע לדירה שלו בתל אביב והבין שהוא צריך לאגד עוד אנשים סביבו. "דיברתי עם מוטי ברוך, אלוף במילואים וחבר של המשפחה, הסברתי לו את המצב והוא חיבר אליי את מתאם הלחימה בדרום שקישר אליי צוותי לוחמים אקראיים, בהם כוח של יחידת המסתערבים שהיה במקרה באזור, גדוד צנחנים וצוות של משמר הגבול. היו לי חמישה מפקדי צוותים שלא קשורים אחד לשני, פתחתי לנו קבוצת וואטסאפ והתחלתי להעביר מיקומים של האנשים שהיו בשטח".
"כשראיתי שמתחילים להיגמר המיקומים ששלחו לי, פרסמתי פוסט בפייסבוק בו עדכנתי שאנחנו פועלים עם כוחות על ציר 232 וכל מי שיודע על פצוע ויש לו מיקום שיעביר אליי את הפרטים ונדאג לשלוח לשם צוות. תוך שלוש שעות קיבלתי 5,000 הודעות וואטסאפ, עד היום אני לא מצליח להשתלט על כולן. העברתי לכוחות אלף נקודות מיקום ואני מעריך שהצלחנו להציל מאה אנשים באותו היום, בנוסף למאה בני הערובה שיגיל הצליח לשחרר".
קצוביץ' סיפר על שיתוף הפעולה בינו לבין ארנין לאחר המסיבה: "יום למחרת דיברנו אנחנו טלפונית, נפגשנו והקמנו עם צוות ההפקה של הנובה ושותפים נוספים את חמ"ל ההייטק. תחילה עסקנו באספקת ציוד ליישובי העוטף ולצבא עם קרוב למאה אלף פרטי ציוד שנשלחו לכ-200 יחידות בשטח. גייסנו גם הרבה כסף לטובת כל המאמצים האלו. הצד השני היה בעבודה איתכם, איגדנו את כל החומרים שלכם כהפקה, התכתבויות ומאגר המידע הפנימי של מערכת הכרטוס של המסיבה, כדי לבנות מאגר מאוחד של כל מי שהיה באירוע ואיפה הוא נמצא היום".
עדיפה בשורה מרה על אי-ודאות
ארנין מספר כי בשבוע הראשון עסקו באיתור פצועים ונעדרים בשיתוף עם חמ"ל ההייטק ומול קובץ הצלבות מידע שניהלו עם הצוותים בשטח. "רצינו לאתר את כל הגופות כדי שנוכל להביא אותן לקבורה כמה שיותר מהר. אני יכול להעיד על עצמי בתור אח שכול באירוע הזה, שהימים שעברו עד שמצאנו את אחותי, איילת ארנין, היו הכי קשים. אלו הימים שבהם דאגתי להעסיק את עצמי בכל כך הרבה דברים רק כדי לא לחשוב ולתת לזה להוריד אותי, אבל המחשבה כל הזמן כוננה מאחור.
"לפני שהגיעה הודעה רשמית מהמדינה, קיבלנו הודעה מחבר טוב של איילת שהיה איתה במיגונית. הוא ניצל ונכנס לסדרה של ניתוחים, ביניהם מצא את הזמן להגיע אלינו לישוב כדי לספר מה עברו שם. הם יצאו מהמסיבה לכיוון הבית, התחבאו מירי הטילים במיגונית יחד עם עוד שלושים אנשים שהצליחו להידחס יחד. בשלב מסוים הגיעו מחבלים וזרקו פנימה רימונים, בסוף הם גם עשו וידוא הריגה. איילת נרצחה, באותה המיגונית שרדו רק שבעה בני אדם, זו הייתה מלכודת מוות".
ארנין מודה כי באיזשהו מקום הוא כבר ידע שהיא איננה: "כל מה שרציתי הוא לקבל ודאות כדי שאוכל לעבור לשלב האבל. אני מתגעגע אליה בטירוף ולא מאמין שהיא לא פה, עוד לא מעכל את זה. איילת הייתה אשת תקשורת, בחורה כל כך מוכשרת, מלאה בעתיד ופוטנציאל, היינו שומעים עליה הרבה בשנים הקרובות. מתוך החוויה האישית הזו, מה שהנחה אותנו כהפקה היה לעזור למשפחות להגיע לשלב האבל כמה שיותר מוקדם, זה קריטי לאחדות וליכולת שלנו להחלים מאירוע כזה".
מרחב מרפא לגוף ולנפש
ארנין לא הסתפק בסיוע בתרומות ובהעברתה המידע: "ברגע שסיימנו עם איתור הנעדרים והגופות, עברנו לשלב הבא וקראנו לו 'סרגל התקומה'. צריך לזכור שב-DNA שלנו אנחנו מפיקים, החלטנו להקים את NovaHelp, פרויקט בריאות נפש חירומי בקיסריה, שמופעל על ידי רשת של פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים קליניים, פסיכותרפיסטים ומדריכים קליניים מוסמכים, בעלי ניסיון בעבודה עם חוויות טראומטיות קשות ומזעור הנזקים הפסיכדלי.
"הקמנו את המרחב מתוך ההבנה שאנשים קודם כל צריכים את הביחד, אנחנו מתנהלים כמו יחידת עריקים של הצבא, עובדים עם רשימות מסודרות ועוקבים אחרי כל מי שלא יוצא מהבית, מתקשרים לאלו שלא הגיעו למתחם ומזמינים אותם להיות איתנו, לעשות מה שבא להם. בלי לו"ז, מטרות ויעדים, פשוט לבוא ולהיות הם".
ארנין מספר כיצד הרגשת הביחד עזרה גם לו באבל: "בשבעה של אחותי הרגשתי שאני אוחז בשני כובעים, של אח שכול ובחור פוסט טראומתי שחושב כל הזמן איך הולכים להגיע מחבלים מאחורי השיח ולרסס את כולנו. מה שעשה לי הכי טוב בשבעה, מלבד המשפחה הקרובה, היו האנשים שהיו איתי במסיבה, איתם הרגשתי הכי בנוח ושהם באמת מבינים מה חווינו שם".
למתחם הבריאות הנפשית שהקימו לשורדי המסיבה יש חשיבות גבוהה: "אם לא המתחם הזה, אני מאמין שאנשים היו פוגעים בעצמם ושמים קץ לחיים שלהם. אני מעיד על עצמי שלא היו לי מחשבות אובדניות, אבל נפערה תחתיי תהום, שלא הבנתי איך אפשר להמשיך הלאה ממנה. המתחם הזה הוא גם השיקום שלנו, שלי. את רוב הכוח אני מקבל מהניצולים שבאים אלינו, זה דו שיח מרגש וחשוב.
"היה לי רגע קסום במתחם, זה היה ערב הנצחה לשני חברים טובים שנרצחו באירוע. לפני שהגיעו כל האורחים היינו בערך 150 אנשים בשעת שקיעה יפה, עברתי עם המבט שלי על כל האזור, עם מתחם הסדנאות, אנשים שעושים אקרו-יוגה, ג'אגלינג, קולות של צחוק, ריח של אוכל טוב, כל התחנות עבדו בצורה הרמונית וקסומה ופשוט החלו לזלוג לי דמעות. חשבתי לעצמי שזו זכות ומזל שהדבר הזה מתקיים, אני מאד שמח שאנחנו עושים את זה וחושב שאנחנו מצילים חיים".
איך אתה בתוך כל הסיפור הזה?
"אני לא יודע איך אני. לפני שלושה שבועות הייתי יושב עם חברים בחצר ורואה בכל שיח מקום מחבוא למחבלים, מאחורי כל סיבוב בכביש הרגשתי שיגיע מחסום של מחבלים שרק מחכים לרסס את כל מי שעובר וכל אזעקה בישרה לי על מחבלים ולא טילים, כי זו הייתה הסיטואציה שפגשנו במסיבה. בכל פקק תנועה הייתי בטוח שהולך לעבור חמאסניק ולרסס את כל מי שיושב במכונית, בהשוואה ללפני שלושה שבועות, היום אני מטפל בעצמי באופן קבוע. עם הכאב אני יכול לחיות, זה קשה, יהיו נפילות ופעמים שבהן אקרע מגעגועים, אבל אני יכול לחיות עם זה".
לא פעם השורדים נאלצים להתמודד עם רגשות אשמה על כך שהם שרדו, במקרה של אנשי הנובה ישנו גם הרובד שהם ארגנו את האירוע: "תחושת האשמה כרסמה ביום של האירוע והצלחתי לעקור אותה ממני. אנחנו מלווים על ידי כל מיני צוותים, אבל לא צריכים ליווי סביב נושא האשמה, ברור לנו טוב מאד מי האשם כאן. האשמה היחידה שהרגשתי הייתה שלא הצלחתי להציל את אחותי, הצלתי אנשים אחרים אבל אותה לא הצלחתי. זו משוואה שאני כנראה לא אפתור לעולם. היינו בתקשורת תוך כדי האירוע עד שהיא הפסיקה לענות. כשעשיתי את הדרך חזרה הביתה באותו הבוקר, הייתי במרחק החלטה מלחזור אליה לשטח, ואז הבנתי שרוב הסיכויים הם שלא אצליח להציל אותה ואמות תוך כדי הניסיון. הבנתי שאני לא יכול לתת לאמא שלי לקבור שני ילדים".
מה נותן לך את הכוח להמשיך קדימה?
"הדבר הנכון בשבילי היה להעסיק את עצמי כמה שיותר ולא לעצור לחשוב לרגע, פשוט לא לחשוב. הייתי רובוט, החזקתי את הטלפון רצוף עד יום שני בערב בלי הפסקה. בדיעבד, מזל שפעלתי כך כי אחרת הייתי שוקע".
למרות האבל ארנין מתכנן לחזור ובגדול, "היום מה שמוביל אותי הוא החזון ותמונת הניצחון העתידית שלנו, עם כמה שזה ישמע ציורי ופשוט, אנחנו רוצים להפיק עוד נובה. אני רוצה להחזיר את הקהילה והשבט שלי לרחבה כמה שיותר מהר, כי זו בעיניי התרופה האמיתית. אהבה, מוזיקה ותשוקה לחיים הם מה שהביאו את כולנו למסיבה הזו, ומה כבר ביקשנו, לרקוד ולשמוח עד אור הבוקר? המטרה של הטרור היא להוציא את כולנו מהשגרה ולהפחיד אותנו. אנחנו בוחרים להעצים את האור, להתמקד ביכולת שלנו ליצור ולעשות טוב בעולם הזה. אנחנו נצא חזקים יותר, יש לנו קהילה מדהימה וכח גדול כשאנחנו יחד. עוד נחזור לרקוד כי בזה אנחנו מאמינים, ואת המסיבה שלנו אי אפשר לעצור".