בוקר של יום האתמול. אני עומדת במטבח הביתי שלי ומדיחה כלים, ופתאום משומקום - דפיקה בדלת. הדלת שתמיד, אבל תמיד סגורה ונעולה נשארה הפעם פתוחה לרווחה. נו, גם "דוד מרפי" צריך להתפרנס לפעמים. הדפיקה מוזרה, בלתי צפויה אפילו מבהילה במידה. אני מניחה את כל מה שיש לי ביד, יוצאת מהמטבח ורואה שבכניסה לבית עומד ילד. ילד יפה תואר עם פני מלאך, מטופח, לבוש בקפידה, נראה כמינימום בן 10 מקסימום 13. וכשאני מתקרבת אליו הוא מברר בהיסוס אם אני מדברת עברית.

השאלה קצת מוזרה אבל אני אומרת שכן ואז הוא שואל אותי "אם זה רחוב טהון 6?". זה לא. זה טהון 4 והעובדה הזו מתנוססת בגאון על השער בכניסה לחצר. הוא שואל אם אני יודעת היכן זה טהון 6 ואני עונה שלא, אבל הרחוב שלנו קטנטן ומשפחתי וב 60 השנים האחרונות מעט אנשים התחלפו בו, אנחנו לא לגמרי מכירים את מספרי הבתים אבל את האנשים שגרים בהם דווקא כן. שאלתי את מי הוא מחפש והוא מלמל משהו על "דוד שלי, אמיר". אמיר? אין כזה ברחוב שלנו. דוד שלך? הוא דוד שלך ואתה לא יודע היכן הוא גר? "לא, זה פשוט שהמספרים בלבלו אותי" השיב לי בקור רוח, ולי היה ברור שהוא מבלבל את המוח ורק רציתי שילך כבר ואוכל לסגור ולנעול אחריו את הדלת, וכך אכן היה.

זמן קצר אחרי ובלי קשר לביקור המוזר אני צרכה את הסלולרי שלי. אבל, הוא איננו. מחפשת, הופכת, קצת נלחצת ומבקשת מהשכנה שתתקשר אלי כדי שהצלצול הגואל יחלץ את הטלפון מאפוא שלא יהיה שהוא נמצא, ואני לא רואה. היא מצלצלת אלי, והטלפון – יוק! דממה כבדה ומדאיגה מחליפה את הצלצול.

אני חושבת על שני הארועים המוזרים והבלתי צפויים שהתרחשו ברבע השעה הזו – הילד הזר על מפתן דלתי והסלולרי הנעדר. אני נוטה לחשוב שאין קשר בניהם, הרי הילד דפק על הדלת ועמד על מפתן הבית, לא נכנס לתוכו . מחד - מה הקשר בין שניהם? מאידך – צרוף התרחשויות דיי מוזר, ודבר אחד ברור: הסלולרי איננו.

אני מניחה שאין צורך להכביר מילים ולהסביר מה המשמעות של טלפון סלולרי שנעלם. אסכם את זה בפשטות: כל החיים שלי שם ובעיקר חיי המקצועיים. יש שם מספרי טלפון שמשמשים אותי יום יום לעבודה. מרביתם נדירים וחשובים ונאספו לאורך שנים ארוכות של עבודה . מי שמכיר קצת מהי עבודה עיתונאית יודע שמספרי טלפון הם הרכוש הכי יקר בה. ובמקביל, יש גם דברים אישיים. שום דבר מביך, שום דבר רע, אבל זה אישי ושלי. אף אחד, אבל אף אחד, גם אם הוא לא בני גנץ, לא רוצה את הסלולרי שלו בידיים זרות ואת כלי העבודה שלו – אבוד! משאירה לכם לדמיין מה עובר עלי באותם רגעים ומה ברור שעוד מחכה לי בעקבות כך, אני בטוחה שתצליחו.

השכנה ממליצה לי להגיש תלונה במשטרה וזה מה שאני עושה. בתחנת המשטרה המקומית אני מתיישבת מול אחד שנראה כמו חנווני משועמם במכולת של עיירה מדברית נידחת אבל על הדלת שלו רשום "חוקר" . מידת השעמום וחוסר העניין על פניו מתחרה רק באינספור תעודות "שוטר מצטיין" שתלויות על הקיר מאחוריו המאיים לקרוס מאובר דוז של תעודות ממוסגרות. אני כבר יודעת היטב שמי שכל כך מצטיין לא זקוק לכל כך הרבה תעודות על הקיר, אבל מילא. זה לוקח לו שלוש שניות לקרוא לי "מאמי". אין לי כוח להתווכח ולהתמודד עם זה עכשיו ואני מניחה לו, תוך כדי שהוא מקשיב לי בחוסר עניין מופגן, מידיי פעם עושה תנועה עם היד של: יאללה תתקדמי עם הסיפור, ולסיכום מבהיר לי: "תגידי קדיש על הטלפון ותשכחי ממנו".

אבל אני שלא מזמן אמרתי קדיש על אימי המופתית שממש ברגעים אלו הסרטון האחרון והיחיד ממנה נמצא בטלפון הגנוב, לא כל כך מתלהבת מקדיש נוסף.

האמת היא שלא הגשתי את התלונה כי חשבתי שכל שוטרי התחנה יפילו כל מה שיש להם בידיים ויצאו בחירוף נפש לרחובות לחפש ילד קקות שאלוהים או אביו ואימו, אבל בטח שלא אני, יודעים מי ואפוא הוא. הסיכוי שאני והסלולרי שלי נפגש שוב בעולם שאינו כולו טוב, הוא אפסי ומוחלט, זה ברור לי. אבל רציתי שהארוע יתועד ולו בעבור הסיכוי הקלוש שבקלושים שאולי יגיעו עוד תלונות דומות, שאולי המשטרה בכל זאת תעשה מתישהו מבצע ואז תגלה ילד יפה תואר עם מצבור סלולרים מתחת למיטה ואחד מהם יהיה שלי, כי כמו שאמא שלי היתה מתעקשת: "אל תתערבו לי בחלומות".

אבל, חלומות מכאן ומציאות משם. את פעמי הפניתי לשלומי, המלאך המושיע שלי בכל ענייני הסלולר. הבחור הכי מקצועי, אמין הגון ומקסים שאני מכירה, שמכל מקום בעולם אסע עד אליו לרמת השרון. אצל שלומי קוננתי על מר גורלי וביקשתי לרכוש טלפון חדש, שלושה חודשים לאחר שנרכש קודמו, כי אין ברירה. אבל שלומי אמר: חכי. קודם נאתר את הסלולרי שלך (הגון, כבר אמרנו). נכנס למחשב, הקליק מפה ומשם ואני מסתכלת על המסך בעיניים כלות ומקווה שהטלפון יופיע אצלי בבית, בכל זאת. בסוף הטלפון מופיע בבית, אבל לא שלי אלא במרחק מספר רחובות מביתי.

בינגו! עכשיו זה מוחלט וסופי – הילד יפה התואר עם פני המלאך גנב את הטלפון! מה שאומר שהזבל הקטן הצליח להכנס לתוך הבית! לקחת את המכשיר, ובדרכו החוצה לביים לי סצנה שהוא עומד בדלת ובכלל לא קשור למה שקורה בפנים. למה עשה את זה? הרי כפי שנכנס ולא שמתי לב יכול היה לצאת מבלי שאבחין. לדעתי, העבריין הקטן והחצי מקצוען – פשוט נהנה מזה. עשה את המוב שלו וחתם אותו בפינלה של סצנה בוליבודית כשהוא עומד מולי ומסתלבט על החיים שלי שממש באותם רגעים נמצאים אצלו .

אבל, המיקום של הטלפון בבניין מגורים עם רחוב ומספר הפיח בי תקווה. מאובזרת במידע הזה ובטלפון חלופי ששלומי נתן לי, דהרתי חזרה לתחנת המשטרה בעיר מגורי. הנה, חשבתי לעצמי, אני מביאה פרט אינפורמציה מעולה. כל מה שאני צרכה הוא שוטר שיתלווה אלי לבניין, נדפוק על כמה דלתות (יש שם מעט מאוד דירות), אני אזהה את הילד, הסלולרי ישלף, ובא לנורית גואל.

בדרך אני מתקשרת לסלקום מבקשת שיחסמו את הקו. הבחורה שעונה לי, אדיבה ויעילה . היא רואה שמאז שהטלפון לא ברשותי נעשו ממנו כמה שיחות לשני מספרים: אחד סלולרי אחד נייח. רוצה את המספרים? היא שואלת. בטח שרוצה. עכשיו אני ממש מעזה להיות קצת מבסוטה. אני בדרך למשטרה עם אינפורמציה מעולה, יש גם מספרי טלפון של אנשים שקשורים לגנב. אפשר לאתר אותם, ליצור איתם קשר ובקלי קלות להגיע לגנב הדמיקולו שאמנם עשה מוב יפה אבל לגמרי לא מושלם והותיר אחריו עקבות של גורילה בשלג.
חזרתי למשטרה, לאותו חוקר ששמע אותי בחוסר עניין כי על להקשיב אין מה לדבר, ובעודי בטוחה שמייד, אבל ממש מייד יצוות לי שוטר שילך איתי לקבל את הטלפון חזרה, הוא  נפנף אותי לקיבינימט: "באמת נראה לך שבזה המשטרה מתעסקת? זה התפקיד שלנו? למצוא טלפון סלולרי?".

"אבל...אבל אני מביאה לכם את הכתובת והנה מספרי טלפון של אנשים שמכירים אותו", "תשכחי מזה" הוא חבט בי.

סליחה???? מעולם, אבל מעולם לא ביקשתי עזרה מהמשטרה, ועכשיו בפעם הראשונה כשהאזרחית שומרת החוק והמשלמת יופי של מיסים שהם המשכורת שלכם, צרכה את העזרה שלכם, זו התשובה שאני מקבלת? "מצטער זה לא בסמכותי, אני לא יכול לדפוק על דלת של בית ולחפש מישהו, אסור לנו, דרוש צו של בית משפט". אסור לכם לחפש חשוד בגניבה? אז מה מותר לכם? לקלף בננות?

"מצטער גבירתי" הוא אומר לי, והטרנספר המהיר והאכזרי שעברתי מ"מאמי" ל"גבירתי" לא נעלם מאוזני, "תפני לממונה עלי, קומה שניה חדר ראשון מימין, תשאלי מי זו אורטל".

אני עולה למפקדת הבכירה, בלונדה עטורת תוספות שיער ושורש שזועק לחמצן. היא מסתכלת עלי משל היתה קצין בוורמאכט והרגע החלה הפלישה לנורמנדי בלי שהודיעו לה קודם, ותיכף ומייד היא מבהירה לי: "אלי לא נכנסים ככה" יענו: יש כבוד, יש הררכיה, מה פתאום את מעזה.

"תחכי בחוץ עד שאסיים ישיבה שעומדת להתחיל" היא אומרת לי. מתי הישיבה מסתיימת? אני שואלת, "בעוד שעתיים וחצי".

צהרים, חום איימים, אני מותשת, צמאה, מזיעה, עצבי מרוטים עד מתחת לרצפה, ואני מבינה שאני יכולה לשכוח מזה, הם לא יעזרו לי . אין להם עניין, אין להם רצון. אני סתם מפריעה להם ומייצרת להם עבודה, והם הרי לא התכנסו כאן לשם כך, וזה משגע אותי כי ברור שהפתרון פשוט ובר השגה, אבל לא יעלה על הדעת שאני אעשה את זה לבד, שאדפוק על דלתות של דירות ואדרוש "לראות את הילד".

ברוח נכאה אני עוזבת את העולב שהוא משטרת ישראל הלא מתפקדת והולכת הביתה. בדרך אני מדברת עם תומר, חבר יקר ואהוב. "תזכרי מה שאני אומר לך עכשיו: עד הערב הטלפון אצלך בוודאות!".

מאיפה אתה מביא את זה???

"אני מביא את זה מעשרות שנות הכרות. אני יודע בדיוק מי את ומה קורה כשאת ננעלת על משהו. תזכרי: עד הערב הטלפון אצלך בחזרה".

לא יודעת מה אתכם אבל אני לא מכירה כאלו שנגנבו להם טלפונים והם חזרו אליהם. אז נכון, אני לא מכירה, אבל כנראה שהגיע הזמן לעשות הכרות. ותומר ממשיך להדהד לי: "כשאת ננעלת על מטרה, את פוערת לסתות, משחיזה מלתעות, מאתרת את הטרף, לוכדת אותו, ננעלת עליו, כולל וידוא הריגה. כבר ראיתי אותך בפעולה. חוצמזה: את מספרת ויוצרת סיפורים מופלאה. אין מצב שאחת כמוך תשאיר סיפור לא סגור ולא פתור. אז תזכרי: עד הערב הסיפור הזה נסגר - ובזכותך, והסלולרי שלך אצלך, ואל תשכחי להתקשר לספר לי על זה".

הגעתי הביתה, תקתקתי קצת על המחשב, איתרתי את הכתובת של מס' הטלפון הנייח, וזה נשמע כמו שמות של זוג זקנים, שמות כאלו גלותיים, של פעם. אולי אלו סבא וסבתא של המניאק הקטן? הלכתי לשם.
את הדלת פתח לי גבר שלא נראה כמו סבא של הילד אבל מייד התברר כאבא שלו, עליתי על זה בשניה למרות שאפילו לא ידעתי איך קוראים לילד. פשוט הודעתי לגבר המאוד סימפטי שעמד מולי שהילד שלו היה אצלי בבית וגנב לי טלפון, ואז הוספתי ברגישות ובאמאמא של הנחישות: "בעלי הוא אחד הקצינים הבכירים ביותר במשטרת ישראל, כל מה שהוא רוצה עכשיו זה לשלוח לילד ניידת ולפתוח לו תיק במשטרה, דברים שיסבכו אותו קשות להמשך חייו שבקושי התחילו. אני מונעת את הדבר מכל וכל. אני לא רוצה לפגוע בו, אני רק רוצה את הסלולרי שלי, מייד, אצלי! יש לך שעה להחזיר לי אותו או שהניידת תחכה בחוץ."

האב ההמום הקשיב לי ועל פניו עוית של כאב ויאוש, הוא אפילו לא ניסה להתווכח והזמין אותי פנימה. סיפר לי שהוא ואימו של הילד גרושים כבר 11 שנים, הילד בן 13. אימו חזרה בתשובה והיא מכניסה את הילדים לכל מיני ישיבות מהן הם נפלטים חדשות לבקרים, לדבריו הילד עבר התעללות באחת מהן, הוא נפלט מכל מקום. מסביב, זעקה דלות מחפירה. רצפה נטולת בלטות, חרסינות חסרות במטבח, ספה אחת מרופטת, יאוש והזנחה בכל פינה. הגבר שמולי נראה אדם שבור וחייו הכנראה מאוד לא פשוטים ניכרו עליו כמו על ביתו. אבל הוא איש נעים ומסביר פנים וניסה לעזור ככל יכולתו, אי אפשר היה שלא לחוש כלפיו אמפטיה וחמלה גדולה. התקשרנו לאמא של הילד שהתקשתה לקבל את המציאות שהוטחה בפניה וניסתה קצת להגיד שלא יכול להיות ואיך וכמה ואיפה. איך את יודעת שזה הבן שלי? היא שאלה, אני יודעת! תתארי לי אותו היא דרשה, אין לי תאור חוץ מזה שהוא מאוד יפה ואני יכולה לתאר לך בדיוק מה הוא לבש היום. תתארי היא אומרת, תארתי ושמעתי את נשמתה נעתקת. תני לי שעה ואני חוזרת אליך, היא אמרה. סגרתי את הטלפון, והאב הנבוך הבטיח בקול מרוסק שלא משנה מה, הטלפון הזה יחזור אלי, מילה שלו. האמנתי לו.

פחות משעה אחר כך, הטלפון היה בידי. בקרן רחוב נפגשתי עם האמא, והיא יצאה מגידרה להודות לי. "זה לא מובן מאליו מה שעשית" היא אומרת לי ומודה לי מעומק הלב שלא הלכתי למשטרה. לכו תספרו לה שדווקא הלכתי, אבל אין מה לחפש שם.

לתדהמתי היא סיפרה לי איך הילד תאר את הגניבה, ואני נחרדתי להבין שהוא היה בתוך המטבח, שני מטר ממני! כשאני עם הגב אליו (מדיחה כלים בכיור) ולקח את הטלפון מבלי שבכלל הרגשתי. וזה לא שאני כזו מטורללת, מילה שלי: אף אחד לא היה מרגיש . ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם זה היה אדם מבוגר, אולי עם כלי נשק ביד. הוא עשה את זה חלק ואלגנטי וקינח במופע ליד הדלת שעליו נדהמה אימו לשמוע. היא ציינה שלילד אין סללורי כי היא "לא רוצה שיחשף לתרבות רעה, וככה אני שומרת עליו" שומרת מצוין, אמרתי, בלי סלולרי אבל גידלת עבריין, כי שיהיה לך ברור: מקור הרוח שלו, מזה שהילד קם בבוקר ונכנס לבית זר כדי לקחת משהו, את יכולה להיות בטוחה: זו לא הפעם הראשונה שלו, וזו לא תהיה האחרונה. ההבדל הוא שהפעם הוא נתפס. זה הכל.

אנחנו נפרדות. אני מנסה להכנס לתוך הטלפון ומסתבר שהמניאק הקטן נעל אותו, הכניס סיסמא. זה הילד התמים שלא יודע מה זה סלולרי.

אני מתקשרת שוב לאמא, עכשיו היא מסננת אותי. אני מתקשרת לאבא, ושוב הוא יוצא מגדרו לעזור. אחרי כמה דקות הוא חוזר אלי עם הססמא שהיא מן ציור שאני לא מצליחה לשחזר, ברקע אני שומעת את הילד נותן לו הוראות, אבל זה לא עובד. "בוא תדבר איתה ותסביר לה מה לעשות" אומר לו האב אבל הילד נחרד מהרעיון וזועק: "השתגעת? אל תעשה לי פדיחות". תגיד לו, אני אומרת, שאת הפדיחה הוא כבר עשה בבוקר, עכשיו שיפתור אותה. אני מודיעה לו שאני בדרך אליהם, שהילד יפתור את תעלומת הסיסמא . עכשיו הוא יאלץ להתמודד איתי. שוב. פעם שנייה באותו יום. הילד שומע את זה בבעתה, ברור לי שמבחינתו מדובר בסיוט. מגיע לו.

אני נכנסת לדירה, האב יוצא מגידרו, הוא נוטל את ידי ומנשק אותה בעדינות כאות תודה על שכך בחרתי לסיים את הארוע. ליבי יצא למראה הגבר המנופץ שעומד מולי, חסר אונים מול המציאות שהחיים או הוא או בנו או מי שזה לא יהיה המיטו עליו, אבל לי היה עוד עניין לסגור שם עם הילד שסרב בכל תוקף לצאת לראות אותי והתעקש לתת הוראות מהחדר השני. עד שנעמדתי ליד משקוף החדר נטול הדלת, שבמקומה תלוי סדין מרופט. עדיין הקפדתי לכבד אותו, בניגוד גמור למה שהוא עשה לי בבית שלי. מצד אחד לא נכנסתי לחדר אבל מצד שני הבהרתי לו חד משמעית: "או שאתה יוצא עכשיו! או שתוך דקה יש כאן ניידת משטרה" . לקח שניה, והוא היה בחוץ.

תתנצל אמר לו אביו, הוא התנצל, היה ברור שהוא לא מתכוון לזה בשיט, בשפת הגוף שלו לא היתה טיפת חרטה או מבוכה. שאלתי אותו אם הוא כבר הספיק מהבוקר למצוא את "דוד אמיר", בלי להתבלבל או להשפיל מבט, ענה לי שכן. אז גם הומור יש לו. הוא פתח את הטלפון, ואני מגלה שהוא כבר התנהג איתו כמו בעל בית והכניס לתוכו מספרי טלפון משלו. לטענתו זה לא הוא עשה אלא "חבר שלי שהחזיק את הטלפון בזמן שאני שיחקתי כדורגל". כל מה שבא לי זה להכניס לו סטירה שתהפוך לו את המוח לכדורגל, ומייד אני רואה שהוא זה שהכניס את המספרים כי זה המספרים של אבא שלו וחבר שלו. הוא שוב עומד מולי ובלי למצמץ, פעם שניה באותו יום, הוא משקר.

הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: "אתה מבין שמצאתי אותך מתחת לאדמה. הבוקר כשיצאת מהחצר שלי עם הטלפון שלי בכיס שלך לא חשבת שתפגוש אותי בערב אצל אבא שלך, אבל זה קרה. אז אני מודיעה לך: אל תתעסק איתי, ושלא תעז להראות את הפרצוץ שלך שוב ברחוב שלי". אני מבטיח, הוא אמר ואני נוטה להאמין לו. אני יודעת להראות מפחידה כשאני רוצה.

יצאתי משם ונכנסתי לטלפון. עיני חשכו למראה "המזכרות" שהשאיר לי: הוא נכנס לוואטסאפ שלי ושלח הודעות בשמי לכל מיני אנשי קשר שלי, כולם גברים. הנוסח חזר על עצמו בווריאציות שונות על הצרוף של : "אני רוצה שתמ**ץ לי ות***ן אותי חזק, פליז פליז פ** מי". אני בהלם מהמחשבה מה עבר על האנשים האלו שמכירים אותי (מרביתם על רקע מקצועי) כשקיבלו את זה מהילד שאמא שלו כל כך שומרת עליו שחס וחלילה לא יחשף לתרבות רעה ולא יהיה לו סלולרי, בזמן שהיא חוזרת בתשובה ומגדלת מפלצת . בסיוטי דמיינתי כבר את שיירות הגברים שעומדים בתור מחוץ לביתי דורשים לממש את ההבטחה שקיבלו. קראתי את הוואטסאפים שהחליף עם החבר שלו: עברית ירודה וטקסטים שלקוחים מסצנות של סרט פורנו ליגה ז'. בכל מילה של ארבע אותיות שבע שגיאות, כשהמילה שהכי חוזרת על עצמה היא "הומו" והיא מצידה משמשת לפרקים כשם חיבה ולפרקים כקללה.

שעת ערב מאוחרת, חזרתי הביתה. לא בתחושת ניצחון והקלה. בעיקר היתה לי בחילה מהיום המטורף שעברתי, מבזבוז של יום עבודה, אנרגיות מטורפות, עצבים ומתח, מהתחושה הנוראית של הפלישה לתוך הבית שלי, החיים שלי והפרטיות שלי, מתחושת הבטחון שנלקחה ממני מתוך המקום הכי מוגן, אהוב ובטוח והוא: הבית שלי.

וחשבתי על זה שהארוע הזה מזמן מפגש של אנשים ותרבויות וצורת חיים. המשפחה קשת היום, הלא מתפקדת, וממול אני: עם החיים הנורמטיבים עם הידיעה שהושרשה מילדות שצריך לעבוד (קשה) אם רוצים סלולרי או מכונית או כוס קפה, ואסור בתכלית האיסור לקחת משהו ממישהו בלי רשות. חשבתי על התהומות הפעורים בין שני אלו. אם תרצו: ישראל האחת מול זו האחרת, ועל השאלה האם ניתן, האם אפשרי לגשר בניהן או האם יונצח המצב לתמיד. האם יש סיכוי לילד היפהפה הזה להחלץ מדפוסי ההתנהגות המושרשים בו, משפת הביבים, מהיאוש והחידלון בו הוא גדל, נתון לגחמותיהם וחייהם הסוערים של הוריו, או האם יש לו סיכוי או רצון להחלץ מזה.

אבל גם על עצמי חשבתי. וחוץ מזה שלמדתי בדרך הקשה שלעולם, אבל לעולם לא להשאיר דלת לא נעולה, ולעשות גיבוי לסלולרי, אני מקווה שבימים הקרובים כל זה יחלחל ויספג ושאזכור אפילו בלי שיזכירו לי, שלמרות שאני מצוינת בלעשות לעצמי ת'מוות אני יכולה גם לתת לעצמי טפיחה קטנה בכנף כי תכל'ס, כמה אנשים אתם מכירים שגונבים להם ת'סלולרי והם גם מוצאים את הגנב וגם מקבלים את הטלפון חזרה?

התקשרתי לתומר לספר לו שהוא צדק.