בסוף השבוע האחרון פרסמה דורון כץ אשר, שהייתה חטופה בעזה עם שתי בנותיה ושוחררה בעסקת החטופים, פוסט בקהילת מאמאצחיק על חוויותיה מאז השחרור. הפוסט, שהיה אמור להיות הומוריסטי ברוח הקהילה ("הקטנה שלי עונה לי ב'כן חביבי' ו'לא חביבי'", נכתב), הביא את כץ אשר לשתף גם בחוויות שלה מאז השחרור ("עד שאני יוצאת מהבית, לראות את המבטים של כולם, ויש כאלה שגם מחבקים בלי רשות").
אין ספק שהעובדה שהיא פרסמה את הפוסט בעצמה, וגם המועד המרגש, שבוע אחרי שחרור 4 החטופים במבצע הירואי, הביא למעורבות גדולה עם למעלה מ-130,000 לייקים ולמעלה מ-15,000 תגובות. בין התגובות היו גם כאלה של בני משפחות חטופים בעצמם כמו אלה מור, דודתה של אביגיל עידן (שכתבה "אני מקווה שבזכות הפוסט המקסים והמלא הומור וכאב את תזכירי לכולן שחייבים לצאת לרחובות"), אמה של התצפיתנית החטופה אגם ברגר ("הלוואי ופגשת באגם שלנו, והלוואי והיא תחזור בקרוב כמו שאתן חזרתן"), ושרון קלדרון, שבעלה עופר עדין שבוי בעזה ("מדהימה שאת, מחכים אתכם לגדי שלכם ועופר שלנו"). היו גם כמה חברות קהילה שביקשו עוד פוסטים כאלה בעתיד גם משירי ביבס, חברת הקהילה.
קהילת מאמאצחיק היא אחת הקבוצות הגדולות בפייסבוק עם למעלה מ-750,000 נשים. חברות רבות בוחרות לשתף בקהילה את הרגעים הקשים ביותר שלהן סביב נושאים כמו מוות ומחלות קשות. הפוסטים המצחיקים והמרגשים מביאים את יתר חברות הקהילה לתת להן חיבוק וירטואלי של ממש.
אז מה כל כך מיוחד בקהילות שמביאות אותנו לשתף פוסטים שלא נכתוב בפיד האישי, ואולי אפילו לא נשתף בהם את הקרובים שלנו?
זה אולי ישמע מוזר, אבל דווקא קהילות ענקיות כמאמאצחיק מאפשרות תחושה של אנונימיות לצד תחושת ביטחון שגורמת לחברי הקהילה להיות יותר פתוחים וכנים בלי החשש משיפוט או השלכות ארוכות טווח. כך פוסט "מצחיק" על חוויות מהשבי בעזה, לא בטוח היה מתקבל כך בפיד האישי - לעומת החיבוק החם והאהדה שהתקבלו בתוך הקהילה הסגורה.
בנוסף, קהילה היא מקום שבו אנשים מרגישים שייכות לקבוצה, ויש בה ערבות הדדית שמאפשרת לחלוק חוויות בשיחה פתוחה. בפיד האישי פוסט כזה יכול לעתים לגרום לדאגה או לאי-נעימויות, שלרוב יגרמו לנו לשמור מחשבות או רגשות לעצמנו.
הכוח של הקהילות הוא בהשפעה רחבת היקף, לעומת הפיד שלי, בו אני לכאורה "משכנעת משוכנעים" או מוגבלת בחשיפה רק לחברים שלי. ולכן אם אנחנו רוצים לייצר השפעה, מודעות ועוד, נעשה זאת בקהילה, ואכן כץ אשר סיימה את הפוסט שלה בבקשה לתפילות לשחרור כל שאר החטופים - בהם בן זוגה של אימה שנרצחה בשביעי באוקטובר, גדי מוזס.
זה המקום להזכיר את תפקידן של מנהלות הקהילה, קרן אללוף שרעבי ורויטל טודרס, שמאפשרות לכל זה לקרות.
מיד עם פרסום הפוסט של דורון הגיבה אללוף שרעבי עליו באזהרה כי "מי שתוציא את הפוסט הזה מהקבוצה תחסם במיידי", והן פועלות בשיטתיות בכל הפוסטים ודואגות שהתגובות יהיו תמיד ברוח הקהילה המצחיקה. הן מוחקות וחוסמות תגובות שופטות או מבקרות, ומאפשרות לכל אחת להרגיש בטוחה לשתף את הנושאים הכואבים ביותר, תוך מתן תחושה של סודיות, היעדר שיפוטיות, ובצורה שיש יאמרו שהיא אפילו טיפולית.
ואיך אפשר לחזור לשגרה של פרסומים מצחיקים אחרי פוסט כזה? כמו שניסחה את זה אחת מחברות הקהילה "לפרסם פוסט אחרי דורון כץ אשר, זה כמו להסתכל על בעלי אחרי הנאום של עידן עמדי".
תמר ציונוב היא מומחית ומתכננת קהילות לחברות וארגונים. היא מרצה לניהול קהילות לתארים אקדמאיים ומייעצת בנושא קהילות ידע, קהילות שגרירים ועוד.