איתי ביכלר, בן 46, איבד את אחיו רב-סרן טל גרושקה ז"ל, בן 25, מפקד הפלוגה הרובאית בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, ב-7 באוקטובר. טל היה מוצב ביהודה ושומרון, ובעקבות האירועים ירד עם שבעה מחייליו לדרום. בכביש 232, בדרך לכפר עזה, הם נתקלו בעיקול בחוליית מחבלים, וכשטל ירד מהרכב, מחבל הצליח לירות כדור אחד מתחת לבית השחי שלו. הקליע חדר את המקום היחיד שהאפוד הקרמי לא הגן עליו.
"ידענו את זה באותו יום בשמונה וחצי בערב, כשהגיעו קציני הנפגעים, אבל הייתה לנו הפריווילגיה שלא לדאוג, פשוט כי לא הספקנו. הוא היה אחד מהקצינים הראשונים שנפגעו באותו יום, אז לא הבנו מה קורה כשדפקו לנו בדלת", מספר איתי ל-mako.
"אני ואחותי הדר אחים ביולוגיים, ואמא שלי נישאה שנית והביאה את טל לעולם כשהייתי בן 19. אז הוא לא היה בשבילי חצי אח, אלא היה לי חצי בן", מספר איתי. "הייתה לי הזכות, יחד עם אשתי כשהצטרפה כשטל היה בן 4, להיות ההורים האלטרנטיביים שלו לנושאים של כיף, ספורט וכדורגל. אני הכנסתי לו את האהבה לברצלונה, לקחתי אותו לראות את מסי. היה לנו קשר מאוד מיוחד ומאוד עמוק".
איתי מספר כי מאז 7 באוקטובר המשפחה נמצאת בהתמודדות קשה ובלתי פוסקת, ועושה רבות כדי להנציח את טל. אשתו, אריאלה ביכלר, הקימה את עמותת "חלל בזיכרון", שבמסגרתה משפחות שכולות מרצות בארגונים על ילדיהן, וגם אמו מדברת ומנציחה את בנה בפורומים שונים, צבאיים, חינוכיים ועוד.
כעת יצר איתי סרטון מרגש ובו הוא "מדבר" בזום עם אחיו מגן העדן, לאחר שיצר את דמותו וקולו של טל באמצעות בינה מלאכותית. איתי שואל אותו את כל השאלות שמטרידות אותו – מה עובר עליו, מה קורה שם, מה סדר היום, וטל מצדו שואל, בין היתר, אם הוא עוקב אחרי המשחקים של ברצלונה, ומספר שסבתא מירה מכינה לו ארוחת צהרים וסבתא מלי ארוחת ערב. לשאלת איתי מתי יתראו, "עונה" טל: "אל תמהר, אני לא הולך לשום מקום, בסוף ניפגש". דגימת הקול של טל נעשתה באמצעות weights וההנפשה דרך D-ID.
"אני יועץ אסטרטגי בשיווק כבר הרבה שנים, והייתי סמנכ"ל הקריאייטיב של סודה סטרים בזמנו. להביע את עצמי אני יודע. אנחנו משפחה מאוד יצירתית, אבל האמת שבכל הנושא של הבינה המלאכותית עדיין לא ממש מצאתי דרך להתרגש עד הסוף, הכול נראה מאוד גנרי", מספר איתי על תהליך יצירת הסרטון.
"כשחשבתי על הרעיון הזה והתחלתי להתעמק, אז בפעם הראשונה הצלחתי לדגום את הקול שלו, לייצר את היכולת שהוא ידבר ולגרום לו להגיד מילים. זה היה הבום הראשון בבטן. היו לנו מלא הקלטות שלו, אז לאמן מודל מבחינה טכנית היה ממש קל. היה יותר קשה להגיע לאינטונציה שלו, אז הקלטתי את עצמי מחקה את חיתוך הדיבור שלו, והלבשתי את זה על הקול שלו. ההנפשה הייתה פשוטה יחסית. היה לי חשוב שזה לא יהיה יותר מדי דומה, לא לגמרי אחד לאחד. פחדתי שיהיה קשה מדי למשפחה לראות את זה, ורציתי שזה שיישאר פנטזיה יותר מאשר רפבליקה מדויקת, שזה ישאיר טשטוש בין המציאות למציאות המדומה".
איתי מספר שלפני שהעלה את הסרטון לרשת החברתית, היה חשוב לו להראות אותו לבד לאמו יחד עם אחותו ואשתו. "לא ידעתי איך הן יגיבו. הן מאוד התרגשו, ואז ברגע שאמא שלי אמרה שהיא רוצה שאשתף את זה, אזרתי אומץ והעליתי את זה.
"דיברתי את עצמי ואת הכאב שלי, את הקושי שלי ואת האמונה שלי. אני לא בן אדם מאמין, אבל הלוואי וככה הוא באמת מרגיש, והלוואי וככה הוא באמת חושב על מה שאנחנו עושים, מה שהמשפחה שלי עושה. קצת לייצר נחמה פורתא בתוך האירוע הזה", משתף איתי.
"בנוסף, היה לי חשוב שלא להכניס לו דעות פוליטיות או מחשבות, אפילו שהן בקונצנזוס, לא רציתי שהוא יגיד להחזיר את החטופים או להפסיק את המלחמה, כי אני לא יודע מה הוא חושב. הדרך שלי לפתור את זה היא להגיד מה אני מרגיש דרכו, ואני חושב שזה נגע בהרבה אנשים, יצא מהלב. אני שמח שהתגובות מאוד אוהדות. זה בקלות היה יכול להיות ליפול למקום של קלישאה או גנרי מדי".
מה אמרו לך בעקבות הסרטון?
"מישהי כתבה באחת התגובות שהייתה רוצה לעשות מזה מיזם שעוזר למשפחות להנציח, אני באופן אישי ממש לא שם, עשיתי את זה כמשהו תרפויטי עבורי, אבל יש כלים ואנשים שיכולים לעשות את זה. בנוסף, הרבה אנשים אמרו לי שפתאום משהו עצר אותם וגרם להם עוד פעם להתרגש, שאלו היו שלוש דקות מטלטלות. גם אנשים שלא מכירים את טל אמרו לי את זה, אז אם עזרתי רגע לאנשים להתחבר שוב לרגש, לאמפתיה, לכאב ולאובדן, כיוצר אני יכול להגיד שאני שמח על כך.
"בסך הכל זה עשה לי מאוד טוב, לא ידעתי איך אני ארגיש, כי מאוד פחדתי איך זה יצא וכמה יהיה אמין וכמה אוכל להתרגש, אבל מצאתי שבתוך התהליך מאוד הסתכלתי לטל בעיניים, שמעתי את הקול שלו עוד פעם, ואפילו שזו המצאה שלי", מסכם איתי.