חולמים על היום שבו תוכלו לשכוח את הארנק בבית ולצאת רק עם הסמארטפון? הנה כמה מהפתרונות שקיימים כיום בעולם: העברת כספים בתוך רגע באמצעות הרשתות החברתיות ותוכנות מסרים מיידים; העברת כספים בין לקוחות בנקים שונים על בסיס מספר טלפון או חשבון אי־מייל, בלי להזדקק לפרטי חשבון וסניף; תשלום שכר דירה בצ'קים דיגיטליים; החזקת חשבון בנק וירטואלי בארה"ב לקבלת תשלומים מלקוחות בינלאומיים; כרטיסי אשראי נטענים שניתן לרכוש במכולת; תשלום על חטיפים ושתייה באמצעות הצמדת הטלפון למכונת הממכר; וכן מכירה והחלפה של זיכויים וכרטיסי מתנה בין אנשים פרטיים, ומימושם בבתי העסק דרך הסלולרי.
כל המהפכה הזאת כאילו מדלגת על ישראל. נכון, רבים מאתנו מזמינים מוניות בגט טקסי (Gett), משלמים על הנסיעה באוטובוס עם הופ־און, סורקים את הברקוד בתחתית חשבון הארנונה כדי לשלם ולחסוך הזנת פרטים מיותרת, או מדלגים על עמדת התשלום בחניה, ומשלמים באמצעות סלופארק או פנגו. ואולם, ניסיונות להשלים מהפכה דיגיטלית בתחום, ומיזוג מלא בין הסמארטפון לארנק בישראל, הסתיימו בהצלחה מוגבלת בלבד. זאת אף שבשנים האחרונות נחשב תחום הפינטק (טכנולוגיה פיננסית), שמפתחים יזמים עצמאיים מחוץ למערכת הממוסדת, למגזר הצומח של ההיי־טק הישראלי. התחום נהנה מהשקעות של 408 מיליון דולר ב-2015 (12% מסך כל גיוסי ההון בהיי־טק הישראלי באותה שנה), זינוק של פי שניים וחצי מ-2013.
יתרה מכך, לרגולטור יש סיבות טובות לקדם את הנושא — שכן לשימוש באמצעי תשלום מתקדמים יש השפעה חיובית על הכלכלה המקומית. הם מצמצמים את השימוש במזומן ואת הכלכלה השחורה בישראל — החולשת על כחמישית מהפעילות הכלכלית במדינה, לפי חלק מההערכות. ברשות המסים מעריכים ש"הלבנת" הכלכלה השחורה יכולה להגדיל את הכנסות המדינה ב-40-50 מיליארד שקל בשנה, סכום הדומה לסך המסים שמשלמים כל השכירים במשק. בנוסף, אמצעי תשלום דיגיטליים מגבירים את התחרות באמצעות כניסה של שחקנים חדשים, מפחיתים את עלויות העסקה, ומאפשרים תיעוד וניטור נוחים של העסקות.
כשמדובר באימות זהות, פתרונות כאלה עשויים להיות בטוחים יותר — במקום לבחון את הדמיון ביניכם לבין התמונה מגיל 16 בתעודת הזהות, אתם מזדהים באמצעות טביעת האצבע הדיגיטלית שלכם, המורכבת מהפעילות ברשתות החברתיות, המספר הסלולרי ומעקב GPS. לבסוף, אמצעי תשלום דיגיטליים הם פשוט נוחים וזמינים יותר. אז מדוע מהפכת הארנק הסלולרי נעצרת בנתב"ג?
רף הכניסה: כמה מיליונים ופרוטקציות
ובל טל הוא מוותיקי יזמי הפינטק בישראל. לפני 16 שנה הקים את Borderfree, שפיתחה מערכת המאפשרת למשתמשים שגולשים באתרי קמעונות אמריקאים לצפות במחירים במטבע המקומי שלהם, ולשלם באמצעותו בקופה. ב-2005 ייסד את פייוניר (Payoneer), המספקת פלטפורמה להעברת תשלומים בין עסקים במדינות ובמטבעות שונים. החברה מעסיקה כ-650 עובדים, ובין לקוחותיה גוגל, אמזון ו-Airbnb. בשנים האחרונות טל גם משקיע בתעשיית הפינטק המקומית, בין היתר בסטארט־אפים Zooz ו-TravelersBox.
"בכל מדינה הרגולציה תמיד עוקבת אחרי החדשנות, אבל בישראל יש מגבלות רגולטוריות שמעכבות כל שינוי רדיקלי באמצעי התשלום", מסביר טל. "בישראל, כל מי שרוצה להתעסק בכסף ואינו בנק עובד תחת רישיון של חלפן, או בשמו הרשמי — נותן שירותי מטבע (נש"מ).
"נש"מ לא יכול לעבוד באופן עצמאי, אין לו גישה למערכת הסליקה כדי להעביר כספים, והוא חייב לפתוח חשבון בנק. כשזה מצב העניינים, הנש"מ תלוי ברצון הטוב של הבנקים. הבנק לא ממהר לפתוח חשבונות לעסקי נש"מ, מכיוון שלהרבה מהם יש מוניטין מפוקפק. במקרה של פעילות בלתי־חוקית, כמו הלבנת הון או מימון טרור, ובכל מקרה שמשהו משתבש — הבנק עצמו יהיה חשוף לתביעות ולביקורת.
"כשרצינו להציע תשלומים דרך פייסבוק ב-2008, הבנקים אמרו לנו שזה נראה כמו הונאה, כי למה שאנשים ישלמו דרך הרשת החברתית? את רוצה עכשיו להציע פתרון לעובדים זרים שישלחו כסף בזול לפיליפינים — למה שהבנק יתעסק עם זה? זה אמנם הצליח ל-Neema, שעובדת עם בנק לאומי, אך מדובר במקרה ייחודי. האישורים האלה ניתנים במשורה, ואם הם ניתנים, לרוב זה אחרי זמן רב, מאבקים וגיוס של כמה מיליונים ופרוטקציות.
"בחו"ל יש פתרון לחברות האלה שקרוי PSD — החברות מפוקחות תחת אסדרה ישירה של הרגולטור. הן יכולות להחזיק פיקדונות, אך אינן מלוות אותם לאחרים, כפי שעושה בנק, ולא מעניקות אשראי שלא שלהן — כך שהן לא מסכנות את היציבות הפיננסית של המשק", אומר טל.
"מי שעומד באסדרה של PSD מחובר ישירות למסלקות כספים (כמו שב"א ומס"ב בישראל) ולקונסורציומים הגדולים ויזה ומאסטרקארד, ולכן אינו תלוי בחסדי הבנקים וגם אינו משית עליהם אחריות לפעילותו, אלא נוטל את האחריות על עצמו", הוא מסביר.
כשהבנקים הם שומרי הסף — אין חדשנות
"ישראל הפכה את הבנקים לגופי אכיפה — בדומה למדינות אחרות, אך בצורה מוקצנת", אומר טל. "אם עסק רוצה להעביר כסף, הבנק שואל את העסק לאיזו מטרה משמשת ההעברה — והוא מחליט אם הסיבה שבגינה הוא רוצה להעביר היא בסדר. החברה שלנו עושה העברות בינלאומיות של מיליארדים, אך לא יכולה לתת את השירות בישראל כי כל העברה מחייבת טופס של ניכוי מס במקור. הבנקים הפכו לשומרי הסף של המדינה, וכך אי־אפשר לקדם חדשנות".
לדברי טל, "המפתח הוא בנק ישראל. שהם יאמרו לבנקים, 'קחו חברות מסוימות עם מודל סיכון שאפשר להגן עליו, ולכו על זה. לא נעשה לכם שום דבר רע אם הפעלתם שיקול דעת סביר'".
"הפער בין הרגולציה של נש"מ בישראל לרגולציה שחלה עלינו בבריטניה הוא שנות אור", מספר דורון כהן, אחד ממייסדי הסטארט־אפ Covercy. "התנאים בבריטניה נוקשים, אך מסודרים מאוד — יש צ'ק ליסט שצריך לעבור כדי להפעיל את העסק. בישראל המצב פחות ברור. כך למשל, המחוקק לא קבע איך צריך להתייחס לכספי הלקוחות ולא הגדיר שכבת הגנה מחייבת שמגנה על הלקוח במקרה של חדלות פירעון. אין גם דרישות כמו סף לנזילות מינימלית. בפעילות הישראלית שלנו, אימצנו וולונטרית את המודל הבריטי.
"בישראל אנחנו שומעים הרבה על הפתיחות של הבנקים לסטארט־אפים ולחדשנות. זה אולי נוגע למערכת התמיכה מסביב, כמו סייבר וניהול סיכונים, אבל עד היום לא ראינו שהבנקים הישראליים איפשרו לחברות הפינטק להתקרב לעסקי הליבה שלהם. הבנק הגרמני WireCard, למשל, נתן לסטארט־אפ Number26 להשתמש ברישיון הבנקאות והתשתית הפיננסית שלו כדי להפעיל בנק אינטרנטי כמעט מלא".
לדברי עו"ד אלעד וידר, ממחלקת הבנקאות והמימון במשרד עורכי הדין הרצוג פוקס נאמן, "השוק לא מתפתח בקצב הרצוי, ויש לכך סיבות טכנולוגיות, רגולטוריות ומסחריות. ברמה הטכנולוגית, המערכות בארץ מבוססות על פרוטוקול ייחודי של שב"א ועדיין לא תומכות בתקנים הבינלאומיים העדכניים (כדוגמת EMV), מה שמעכב יישום של טכנולוגיות תשלום מתקדמות כמו כרטיס חכם ותשלום ללא מגע.
"ברמה הרגולטורית, השוק רווי ברגולציה ישנה שאינה מתאימה לקידום הענף ולחדשנות. לאירופים היו פתרונות PSD כבר ב-2007 ו-EMD (ראשי תיבות: E-money Directive) ב-2009. בישראל עד היום אין תשתית רגולטורית שתומכת בריבוי שחקנים בשוק מערכות התשלומים. יש לנו את חוק הבנקאות (רישוי) מ-1981, שהתיקון האחרון בו היה ב-2013, וניסח תנאים לקבלת רישיון סליקה בכרטיסי חיוב. ברמה הפרקטית — מאז שתוקן לא ניתן ולו רישיון חדש אחד.
"בבנק ישראל עובדים קשה, נפגשים עם התעשייה, והניירות שהם מוציאים מלאים ברטוריקה של עידוד חדשנות", אומר וידר, "אך ההתקדמות היא אטית. כך למשל, לפני כמה שבועות פירסם בנק ישראל תנאי גישה למערכות התשלומים והסליקה לשחקנים חדשים, אבל מתן הרישיונות כפוף לחקיקת חוק שירותי תשלום — לחוק הזה לא פורסם אפילו תזכיר, כך שהתהליך עלול להימשך עוד זמן רב. ואם זה לא מספיק, כדי לאפשר זאת קודם צריך לבצע עדכון טכנולוגי במערכות הקיימות. חלק מהשחקנים ייאלצו להמתין להקמת הרגולטור החדש באוצר, שצפוי להנפיק רישיונות רק החל ביוני 2018.
"ברמה המסחרית, במצב הקיים, בלי התאמה של הרגולציה בישראל לזאת שחלה בשווקים גדולים אחרים, לסטארט־אפים אין תמריץ להשקיע כל כך הרבה מאמצים כדי להתאים את עצמם לשוק קטן כמו ישראל, כך שהם מראש מדלגים לחו"ל".
מבנק ישראל סירבו להגיב.
עוד ב-TheMarker:
הסטארטאפ החם בניו-יורק: חברת מזרנים
ישראלים יעזרו לפורד לייצר מכונית אוטונומית