"אני הכי אוהב הומור שחור, אבל…" ככה פותחים תמיד הנודניקים את התגובה שלהם נגד בדיחת שואה, בדיחת אונס, בדיחת פיגוע. הם תמיד "הכי אוהבים" הומור שחור, אבל. אבל יש דברים שלא צוחקים עליהם. הבן אדם מת, אוקיי? נשים נאנסות, אוקיי? אנשים נהרגים, אוקיי? איך אתם מעזים לצחוק על דברים כואבים? ואני הכי אוהב הומור שחור, כן?

אז אני באמת אוהבת הומור שחור. לא "אוהבת, אבל", אוהבת תמיד. הבדיחות מרפאות את הכאב, והכאב מייצר את הבדיחות הכי טובות, זה המעגל המושלם, איך אפשר לא לאהוב אותו? לא יכולה לחכות כבר למות כדי שאנשים יצחקו עליי. כמובן יש עניין של תזמון וטקט, אני יכולה לצחוק על פיגוע באופן כללי אבל לא אגש למישהי שהרגע נרצח לה הבעל ואגיד לה "שמעי בדיחה, כומר רבי ובעלך נכנסים לרמאללה". הומור שחור צריך גם לדעת לנהל, מול מי ואיך וכמה, אחרת לא ריפאת כלום, סתם דפקת למישהי מחבת בראש.

גם יעל שבח אוהבת הומור שחור, וגם לה הוא משמש תרופה. בעלה נרצח בפיגוע לפני שנתיים, מותיר אותה עם שישה ילדים וחור בלב, ולא רק שהיא מרשה לעצמה לצחוק על זה - היא רוצה שגם שאר העולם יצחק. אתמול (א') היא העלתה לפייסבוק שלה צילום מסך מתוך כתבת וידיאו עליה ב"כאן11", שבו היא אומרת למצלמה את המשפט שובר הלב "אני קברתי פה את בעלי" - וביקשה מהגולשים להפוך אותו למם מצחיק. מם קיטור על הבעל שמתחשק לקבור כבר, היא הכינה אפילו כמה ממים לדוגמה, סטייל - "שוב שכחת לזרוק את הזבל? - אני קברתי פה את בעלי". הגולשים הרימו את הכפפה והמם הציף את הרשת, בעיקר בקבוצות ממים של דתיים.

"אבל זה לא מכובד", התלוננו כמה גולשים, "יש דברים שלא צוחקים עליהם". והם צודקים, זה באמת לא מכובד. אבל למה מוות בעצם צריך להיות מכובד? מי קבע שאלמנוּת צריכה להיות מכובדת? מישהו קפץ על הבעל שלך ברחוב ותלש לו את החיים החוצה, מה בדיוק מכובד פה? זה פסיכי, זה מה שזה, וזה אבסורדי ומטומטם, אז למה שהאבל שלה לא יהיה פסיכי ואבסורדי ומטומטם? באמצע החיים רוצחים לך את האהבה, למה עניבה וכינורות הם יותר הולמים לאירוע מאשר תמונה מגוחכת באינטרנט?

יש הרבה דרכים להתאבל

אני לא אדם רגשן במיוחד. אף פעם לא הזדעזעתי מטרגדיות של אנשים זרים, סיפורי זוועה בחדשות עוברים לידי. בשכל אני יודעת שזה "עצוב", אבל אני לא מרגישה את העצב, הוא תמיד רחוק לי מדי. פתאום, במעשה הלא-מכובד של שבח, הצלחתי לראשונה להזדהות עם אבלה, להצטער על אובדנה, למרות שלא פגשתי בה מעולם. דווקא דרך הבקשה המוזרה הזאת, "תהפכו את הצער שלי לבדיחה שלך", הצלחתי להתרגש. יש משהו כל כך אינטימי בלבקש מאנשים זרים להשתמש באבל שלך, בכאב הכי עמוק שלך, להגיש להם את לבך המדמם כדי שיבשלו אותו לסוכריות. ובבת אחת אני מרגישה קרובה אליה, כי אכלתי את הלב הזה ועכשיו הוא פועם בתוכי.

הומור מציל אנשים, זה כבר קונצנזוס, אנחנו מרשים לאנשים לצחוק על עצמם במעגל סגור. אבל גם לתת לאחרים לצחוק על עצמך יכול לרפא. לא סתם אנחנו מזדהים ואוהבים כל כך סטנדאפיסטים וקומיקאים, ששופכים למעננו את כל עצב חייהם על הבמה באופן הכי מגוחך שאפשר. כי כשאנחנו צוחקים לכאבם, אנחנו בעצם מבינים עד כמה העולם הזה דפוק ואבסורדי, ושכולנו בתוך הסירה המחורבנת הזאת ביחד, אז מה עוד נותר לנו לעשות חוץ מלהחזיק ידיים ולשאוב זה מזה נחמה. וכך, גם אני כאבתי לרגע את כאב האלמנות של שבח, לא בעקבות הספד קורע לב או כתבה סוחטת דמעות, אלא עם הצחקוק המר למראה בדיחות ה"בא לי לרצוח את בעלי" קטנוניות על רקע צילום אישה שבאמת נרצח לה בעלה. כאבתי כמו שלא הצלחתי לכאוב באף מקרה רצח אחר שעליו שמעתי. הבדיחות הובילו אותי פנימה.

יש הרבה דרכים להתאבל. לימדו אותנו שיש רק אחת: רצינית, דוממת, מעונבת. לעמוד על במה שחורה עם נרות ולהקריא שיר של זלדה. אבל יש כאלה שאותם הדרך הזאת רק מרחיקה, הם צריכים ווליום אחר כדי להרגיש. תנו להם את הווליום הזה, תנו להם את האבל הזה, ותנסו להקשיב לו, הוא יתחבר אליכם ממקומות לא צפויים. אולי הוא לא "מכובד", או "מהוגן", או "כמו שצריך", אבל הוא לא פחות חשוב או אמיתי. בנאדם מת, חיים נהרסו, מה נשאר עוד לעשות? לצחוק ביחד. ואולי גם לעשות לייק.