רבים מאיתנו עובדים משרה מלאה, וכשעובדים ימים מלאים מהבוקר ועד הערב, קשה למצוא פנאי גם לתחביבים - בטח אם צריך גם לתחזק בית ומשפחה. מקצועות ההייטק נחשבים תובעניים במיוחד, אבל מצאנו כמה עובדים מעוררי השראה שמצליחים לשלב בין העבודה לתחביב.
דודי ואנונו, בן 34, דירקטור QA בחברת Carbyne, הוא נהג מרוצים. "החיבור לתחום המוטורי התחיל מגיל צעיר מאוד, 10-12, התחלתי בקרטינג ומשם עברתי לאופנועים ורכבי שטח. לאחר תאונה קשה ויכולת התקציבית הגעתי לתחום הרכב", הוא מספר ל-mako. "תמיד התחברתי לתחום, ההתרגשות, האדרנלין והחוויה האדירה. הספורט המוטורי הוא מענפי הספורט המדהימים ביותר עם הקהל הגדול והמגוון בעולם".
ואנונו הוא נהג בתחרויות בענפים שונים (דראג, מסלול, ג'ימקאנה), וכן מדריך-מאמן מוסמך מטעם הרשות לנהיגה ספורטיבית בישראל בבית הספר לנהיגה EXR-Performence. "מדובר בתחביב המצריך הרבה מאוד שעות - הכנה של הרכב, שדרוג, אימונים והתמדה, כך שבתקופות ללא תחרויות אני מקדיש לכך 4-5 שעות בשבוע ובתקופות עמוסות יותר, יום-יומיים בשבוע", אומר ואנונו. "בגיל צעיר יותר אכן היה קל יותר, ולשמחתי התחלתי בגיל צעיר יותר כשהיה לי המון זמן פנוי. היום התחביב שמור לסופי השבוע, פעמיים בחודש אימון וטיפול בתקלות שונות".
ואיך מגיבים בעבודה? "מהר מאוד הדבר נודע לכולם. בגלל פייסבוק, אינסטגרם והרכב שחונה בחניון מדי פעם. אנשים שואלים ומתעניינים תמיד בהתלהבות רבה", הוא מספר. אמנם יש לו חלומות לעזוב את ההייטק ולהשקיע הכול במרוצים, אולם הוא סבור שרבים מהישגיו בעבודה הם בזכות הכישורים השונים הדרושים בספורט המוטורי.
רוה בן סימון, בן 27, הוא מייסד שותף ו-CTO בחברת Droxi, וגם שחקן כדורסל כיסאות גלגלים בליגה השנייה במסגרת עמותת אילן בחיפה, על אף שהוא אינו בעל מוגבלות. "אל התחביב ה'לא שגרתי' הגעתי בזכות אבי, נכה ברגל אחת, שבצעירותו שיחק כדורסל כיסאות גלגלים ואף השתתף בתחרויות בינלאומיות. בשנים האחרונות הוא חזר לשחק, הקים קבוצה מקצועית ובתור חובב כדורסל מילדות קרץ לי לנסות ולהבין במה מדובר והתאהבתי מיד", הוא מספר. "ההזדמנות לשחק במשחק המשלב נכים בדרגות שונות לצד אנשים בריאים העניק לי הזדמנות לפגוש אנשים שונים בעלי סיפורים מרתקים, שלא הייתי נתקל בהם בכל יום. מתחביב המשחק הפך במהרה לחלק בלתי נפרד ממני, התחלתי לשחק בליגה ובשנה שעברה אף זכינו במקום השני באליפות הארצית".
השגרה שלו, שבעבר כללה לימודים אינטנסיביים בטכניון וכיום עבודה בסטארטאפ צעיר, מאלצת אותו לפעמים לפספס אימונים, אך הוא משתדל, לדבריו, לפנות כ-3 שעות שבועיות עבור שיפור הטכניקה ושמירה על שגרת חיים מאוזנת.
בעבודה הוא מספר שהתחביב הוא אחד מסימני ההיכר שלו. "אין אדם בחברה שלא שמע ממני חוויות מהמגרש. כשעובדים חדשים שומעים על התחביב המיוחד הם ישר שואלים 'אתה על כיסא גלגלים?', ואני מסביר שיש בליגות האלו כמה שחקנים ללא מוגבלות, כמו שיש זרים בליגה רגילה. זו הזדמנות מעולה לחשוף את הספורט המיוחד בפני קהל רחב ומגוון".
אפרת הראל, בת 27, היא מפתחת פול סטאק בחברת Snappy Gifts, וגם תקליטנית. "התחלתי עם זה לפני 3 שנים, כשהייתי הולכת באופן קבוע לבר באלנבי, שהאנשים הקבועים במקום היו מתקלטים בו. אחרי שהדיג'יי היה הולך, האנשים שנשארו היו מחברים את הטלפון למערכת ובוחרים מוזיקה, ואחרי כמה פעמים שעשיתי את זה, הציעו לי לתקלט שם גם. אני הכי אוהבת לשים מוזיקת אייטיז וניינטיז, זה מה שגורם לי לרקוד באופן מידי", היא מספרת.
"כשאנשים בחברה גילו על זה, הם היו מאוד מופתעים. אני מניחה שזה אולי קשור לזה שחלק מהאנשים חושבים שזה לא טריוויאלי שמפתחת ביום תהיה סוג של דיג'יי בלילה. עכשיו בכל פעם שאני משתלטת על הרמקול המשרדי אני מרגישה שנטל ההוכחה הוא עליי, אבל אני חושבת שבינתיים אני עומדת בזה יפה". הראל מספרת כי אין לה כוונות לעזוב את ההייטק – "מבחינתי זה אך ורק תחביב".
צבי גרינבלט, בן 62, הוא Business Development Representative בחברת Semperis ומצלם כוכבים באמצעות טלסקופ. הוא למד באוסטרליה לימודי תואר ראשון ושני באסטרונומיה, ורכש טלסקופ מקצועי עוד ב-1995. "במהלך השנים הכנסתי את כל המשפחה לתחביב, היינו בונים מודלים אסטרונומיים, כדי לנסות להבין תופעות שקשורות לחלל וללמד עליהן", הוא מספר. בעבודה כולם יודעים על התחביב שלו, והוא אף פתח קבוצת אסטרונומיה באפליקציית סיגנל עם הקולגות: "כשאני יוצא עם הטלסקופ אני מזמין חברים ומדווח בזמן אמת על התצפיות".
גרינבלט אומר שהוא רוצה להמשיך בהייטק והשאיפה שלו היא להנגיש את עולם האסטרונומיה לאנשים לקויי ראייה. "במסגרת זו אני שואף לבנות מודל של הירח שיודפס בתלת ממד ויאפשר לילדים לקויי ראייה 'לראות' את הירח המלא. שמותיהם של כמה מכתשים מרכזיים ייכתבו גם בברייל".
דור פוקס, בן 37, הוא מנהל מוצר בכיר בחברת Hello Heart, שמייצר קומפוסט ביתי. "קומפוסט הוא לא בדיוק תחביב במובן הקלאסי של המילה, יותר גישה עדכנית לניהול פסולת, אבל על הדרך גם מהנה ומספק", הוא מסביר. "נכנסתי לעניין ב-2017 כשהתחלתי להתעמק בנושא האקלים. לאחר שהבנתי שבבניין שלי לא יהיה אפשרי להציב קומפוסט, שוחחתי עם מנהל שפ״ע של גן מאיר בתל אביב וכן עם הפונקציות הייעודיות בעירייה וקיבלתי את ברכתם להקים קומפוסטר בגן". במרוצת השנים, ובפרט בתקופת הקורונה, השימוש הציבורי בקומפוסטר עלה והפך למיזם קהילתי שכיום מונה 166 חברים אשר מתפעלים ומטפחים גינה קהילתית אקולוגית בגן.
פוקס מספר כי הוא מקדיש לכך כמה שעות בשבוע במצטבר: "אני מפריד פסולת אורגנית במטבח בבית כפעולה יומיומית פשוטה ופעם ביומיים קופץ לגינה להעביר לקומפוסט ולסדר מעט". יחד עם זאת, אין לו שאיפות לעזוב את עולם ההייטק: "אני לא חושב שזה יכול להחליף עיסוק מקצועי אמיתי, אבל אולי מתישהו בעתיד אקדיש לנושא הזה יותר זמן בהדרכה ועזרה לעוד קהילות מקומיות להקים קומפוסטרים שכונתיים ולטפל באופן יותר אקולוגי בפסולת היומיומית שלהם".
דנית ינוביץ, בת 30, מנהלת תוכן שיווקי ב-vcita, מקפידה למרות העומס בעבודה ללמד פעם בשבוע היפ הופ לקבוצה קבועה - ללא תשלום, רק בשביל הכיף. "תמיד רקדתי, מאז שהתחלתי ללכת. ההורים שלי רשמו אותי לשיעורי בלט כשהייתי בת ארבע. מיד התחברתי לכך שהגוף שלי יכול לתקשר באמצעות תנועה ומוסיקה", היא מעידה. כיום היא רוקדת רק שלוש שעות בשבוע, אבל עד לפני כמה שנים היא הייתה 14 שעות בשבוע בסטודיו.
ואיך מגיבים לכך בעבודה שלה? "הרבה אנשים יודעים שאני רוקדת ומביעים הרבה עניין בריקוד בעצמם. בדרך כלל מתלהבים שיש לי ניסיון בריקוד בחו"ל", אומרת ינוביץ. "יכול להיות שאם הייתי נשארת לגור בארה"ב, הייתי ממשיכה לעסוק בריקוד. אבל אני אוהבת את העבודה שלי ואת התחביב שלי, ואני מקווה להמשיך לשלב את שתי התשוקות האלה בחיים שלי".