הלילות האחרונים אינם לילות. שינה רציפה היא משהו שכל תושב ישראל או פלסטין מתקשה להשיג בימים אלו, כל אחד מסיבותיו שלו, ואין זו תחרות מי סובל יותר. אני יכולה רק להעיד על החיים הקטנים והלא משמעותיים שלי: שנת הלילה נקטעת, בעיקר על ידי התרעות האפליקציה על צבע אדום שנשמעות כמעט בכל עת באזור אחר בארץ, ולאחרונה נוסף אל המתח הזה מטרד מעיק הרבה יותר שנקרא וואטסאפ.
בחודש האחרון, למדנו כולנו שאפליקציית וואטסאפ היא כלי יעיל מאוד להעברת מידע, ולפעמים מה שעובר בה אמין יותר ממה שאפשר לפרסם בכלי התקשורת המסורתיים. אבל לפעמים ההיפך הגמור מתרחש באפליקציה הזו, היא מוצפת בשמועות שקריות ולא פחות מזדוניות ומפילה עלינו את המלאכה להפריך אותן. במקרים חמורים יותר, כמו היום, מתרוצצות שמועות נכונות באופן חלקי שהפצתן זורעת פאניקה מיותרת.
"כמה הרוגים יש?", שואל אדם באחת מקבוצות הוואטסאפ בהן אני חברה. "מאיזה גדוד? יש לי חברים שנמצאים שם עכשיו והם לא עונים", עונה אחר. בקבוצה נוספת עולה חברה שאחיה משרת בסדיר ונמצא גם הוא כעת אי שם ברצועת עזה. השמועות על ההרוגים הגיעו גם אל הוואטסאפ שלה והיא נטרפת מדאגה, בוכה ולא נושמת. בשיחה פרטית אחרת אנחנו מתלבטים מה לענות לה ומחליטים לא לענות בכלל. כן, תאמינו או לא, אבל זה הדבר הכי אחראי לעשות כרגע.
נכון, כולנו רוצים לדעת על המתרחש כעת ברצועת עזה, כולנו רועדים ולא נושמים מדאגה לחיילנו שנמצאים שם והצנזורה שחלה על כלי התקשורת ממש מעצבנת. אבל נראה לי שהגיע הזמן שכולנו נעצור רגע, ננסה להכניס קצת אוויר למוחותינו אכולי הלחץ ונתחיל להפעיל שיקול דעת.
הנה למשל הודעה שמסתובבת בשעות האחרונות (את האחרות לא אצטט כדי לא לקחת חלק במחול השדים הלא אחראי הזה): "ניר דבורי מערוץ 2: צה"ל מתכונן להעלות בשעות הקרובות עם בשורת איוב. חשוב לשמור על מורל גבוה. זאת מלחמה וזה מחירה. צריך להודות שלא התנסינו בתחילה עם לחימה דומה עם החיזבאללה. שם המציאות הרבה יותר מרה. טוב שאנחנו מתחילים עם ארגון קטן ותוצאות 'קטנות'".
כמי שמכירה את דבורי היטב, ההודעה נשמעה לי מוזרה ושקרית, שכן לא כך הוא נוהג להתנסח. כמי שמכירה את כללי העיתונות לא פחות טוב – תוכן ההודעה אינו תואם עבודה עיתונאית ולא ייאמר על ידי עיתונאי שמכבד את עצמו. רק כדי להיות בטוחה, שלחתי לדבורי את ההודעה וזו הייתה תגובתו הנזעמת: "יש אנשים שפוגעים במזיד ומנסים לקלקל בבטחון המדינה, הם ממציאים ידיעות ושמועות ומדביקים אותן לכתבים כדי לתת להן נפח ומשקל. כמעט ולא ניתן להלחם בתופעה הזו", דבורי אומר בשיחת טלפון מגבול הרצועה, "אף אחד מהציטוטים שיוחסו לי לא נאמרו על ידי ואפשר לבדוק את זה, אבל אתה לא יכול להלחם בכל בן אדם שבא ואומר משהו ואתה צריך להוכיח שאין לך אחות. מעניין שדווקא במהלך השבת קבוצות הוואטסאפ היו יותר שקטות ורגועות, היו הרבה פחות שמועות שרצו בכל רחבי הארץ וזה אומר משהו. הקבוצות האלו הן חסרות אחריות, הן פוגעות בבטחון המדינה ומטלטלות ומסחררות את התקשורת הממוסדת. אנחנו כל הזמן מוצאים את עצמנו מנסים לשלול שמועות וואטסאפ במקום להתעסק בעבודה שלנו".
״עם ישראל לא טרח להצליב, לאמת, לבדוק״
וברגע שהותר פרסום ההרוגים כבר התחילו להישמע הקולות. ״למה חבר של אחי לצוות צריך לשמוע על מות אחיו מהוואטסאפ״, כתבה אחת. ואחות מודאגת לאח ברצועה הסבירה: ״בואו אני אסביר לכם מה עובר על אחות שאח שלה נמצא בעזה. מה עובר עליה מבחינת שמועות, מבחינת וואטסאפ (ההמצאה המחורבנת ביקום כרגע מבחינתי) מה עובר עליה בציוצים בטוויטר. מה עובר על ההורים שלה, על אחיה הגדול. תופת, זה מה שעובר עליה. אתם עושים נזק בל יתואר, קצת אחריות וקצת כבוד לאנשים שנלחמים כדי שתוכלו לישון בשקט. חוסר האונים המחורבן גם ככה כאן, אין לנו מושג מה עובר על האהובים שלנו שם, ואנחנו מתפללים ומקווים להתחזק, אז לבקש רחמים? טיפה תרחמו עלינו, בסדר?״.
והנורא מכל, אותה משפחה שחשבה כל היום שיקירה נהרג, משום ששמו שורבב לרשימת השמות שכביכול פורסמה ״מהשעה 13:00 בצהריים ממתינים יחד יישוב שלם, משפחה שלמה וחברים קרובים וקרובים פחות להגעת נציגי קצין העיר לבית אחד. דרך הוואטסאפ האחים מבינים שאח שלהם מת ויחד עם עשרות משפחות ביישוב שנכנס לאבל, הם עוצרים את החיים, יוצאים מהעבודה, מנסים לעכל את הבשורה ומתחילים לחשוב על היערכויות אופרטיביות: הלוויה, שבעה, הנצחה. אבל של יישוב קהילתי קטן. ב-19:00 מפרסמים בתקשורת ש-13 לוחמי גולני נהרגו, ההודעה נמסרה למשפחות.ההודעה לא נמסרה למשפחה הזאת. הוואטסאפ בישר לה יחד עם כל "עם ישראל", אבל אותו עם ישראל לא טרח להצליב, לאמת, לבדוק, לחשוב מה ההשלכות, לחשוב למי זה יגיע – לחשוב במי זה עלול לפגוע. העתק, העבר, שגר, פגע. זוהתה פגיעה במטרה. אחרי שעה מתוחה מאין כמותה הבהיר קצין העיר שאין טעות״.
כן, מה שקראתם. המשפחה חשבה שהבן שלהם נהרג, רק בגלל שכולכם רציתם להראות שאצלכם המידע הכי מדוייק. ברגע זה הם אולי מאושרים יותר מכולם על הבן אותו יוכלו עוד לחבק, אבל לא חושבת שמישהו מכם היה רוצה לעבור את השעות שעברו. אני לא חושבת שאפשר להפסיק את חרושת השמועות הזו, אבל אני כן חושבת שכדאי וצריך לפתח אחריות מסויימת ושיקול דעת בבחירה של ההודעות שאנחנו בוחרים להעביר הלאה.
בין הקוראים לאחריות אישית, התבלט היום אסא כשר, פרופסור לאתיקה מקצועית באוניברסיטת תל אביב, שהיה בין היתר ממחברי הקוד האתי של צה"ל. הנה חלק מדברים שבחר לכתוב בעמוד הפייסבוק שלו:
"אני מפציר בכל אדם שמגיעה אליו, בנסיבות לא רשמיות, ידיעה על נפילת חייל, לא לתת לה שום פרסום, גם לא במעגלים קרובים שמטבעם הם הולכים ומתרחבים.
נימוק עיקרי: למזלם הטוב של כמעט כל האנשים, אין להם מושג מה קורה להורים, נשים, אחים וילדים, כשהם מתבשרים על מות אדם קרוב, יקר ואהוב מאין כמוהו. רגעי הודעה כאלה הם הרגעים הגרועים ביותר בחייו של אדם. לא בא בחשבון לגרום לרגעים כאלה לקרות אצל אדם בהודעה מקרית בערוץ תקשורת כלשהו כולל פייסבוק. רגעים כאלה צריכים להתנהל באחריות קיצונית. לדוגמה: צוות המודיעים הצבאי תמיד כולל רופא, למקרה הצורך. הם צריכים להתנהל גם בכבוד הראוי, באמינות המלאה, ברגישות המקסימלית.
נימוק משני: ישראל היא מדינה למודת שכול. במהלך השנים התפתחה בה תרבות רגישה, אחראית, ראויה, של מסירת הודעות בדבר נפילה ושכול. ראוי לכבד את התבונה ההיסטורית שהצטברה בנהלים ובמנהגים ולא לפגוע בה מטעמים שאין להם מקום - רייטינג תקשורתי או להיטות להיראות יודע יותר מאחרים".
"הרגע הזה, שבו נודע לאנשים על אדם יקר שנהרג, הוא רגע מטלטל, מזעזע והורס את העולם שלהם. כל החיים שלהם יתחלקו לשניים מאותו רגע ואנחנו מוכרחים להיזהר כשמביאים את הרגע הזה על בני אדם", הוא אומר היום בשיחה ל-NEXTER, "זה לא בא בחשבון, שבחוסר אחריות ולהיטות לספר יורידו על אנשים את האסון הנורא ביותר של חייהם. יש לנו עכשיו חצי מיליון אנשים שאדם מאוד קרוב ללבם נמצא שם, והם חוששים שמא הוא החלל. השמועות מכניסות חרדה ללבבות האלו. כמעט לכולם החרדה הזו תתברר כמיותרת, אבל היא תשאיר את העקבות שלה והאנשים האלו ייוותרו עם שמץ טראומה. בשביל מה לשלוח רמזים כאלו? כדי להראות שאתה בעניין? לעורף יש תפקיד חשוב מאוד במלחמה הזו. הרקטות נורות לעבר העורף, המנהרות נועדו לפגוע באזרחים ואנחנו צריכים להתנהג כבעלי תפקיד במלחמה הזו. הדבר הראשון הוא לשמור על שגרת חיים כמה שאפשר, ואת זה עושים פה יפה מאוד, אבל כולם צריכים לדעת שההודעות האלו מפריעות לעורף ולפעמים אפילו עוזרות לאויב. לכן, צריך להתאפק ולא לשתף את כל העולם במידע שמגיע אליכם. אנשים צריכים לשתוק כשמדובר במידע רגיש, זה חלק מהחוסן שלנו"
תחשבו על אותה אם, שלא הספיקה אפילו לצייד את בנה במטעמים לדרך, שלא הספיקה לגהץ את המדים, שנפרדה ממנו בחופזה עת נקרא אל המלחמה. האם שמביטה כל הזמן על הוואטסאפ שלו כדי לבדוק אם במקרה הוא נראה לאחרונה, מנסה להיאחז בכל שבב מידע אודות פרי בטנה האהוב. עשרות אלפי אימהות נמצאות במצב הזה עכשיו. תחשבו מה קורה להן כשהן נתקלות בהודעה שמבשרת על מספר חיילים הרוגים בהתקלות בעזה. 13 מהן יסיימו את היום הזה אחרת, באופן המר ביותר, הארור, הנוראי. חייהן ישתנו לעד, בלבם נפער חור שאיש לא ימלא לעולם, כאב שלא יידע מזור, חורבן גדול והרס.
אני לא אומרת שיש להפסיק להשתמש בקבוצות האלו. הן מקור נהדר להתלכדות, להצפת הומור לא תמיד קורקטי. אני רק מבקשת שתחשבו עוד פעם אחת לפני שאתם מעבירים מידע כל כך רגיש, האמינו לי, אתם אינכם רוצים להיות קציני נפגעים בשירות הוואטסאפ.