צביקה קליין, כתב NRG, נשלח לצעוד עשר שעות ברחבי פריז עם כיפה וציצית - בהמשך לתופעת הסרטונים הוויראלים מהשנה שעברה שהציגו נשים המוטרדות ברחובות ראשיים בעולם. הסרטון הקצר, כדקה וחצי אורכו, מציג עוברי אורח שמנסים להפחיד אותו ("אני צוחק, הכלב לא יאכל אותך"), קוראים לו בשמות ואפילו יורקים לכיוונו.
הסרטון הפך ויראלי במהרה ועד כה כבר הצליח לצבור כשלושה מיליון צפיות, בין היתר הודות לכתבות באתרים נחשבים ברחבי העולם. האינדפנדט הבריטי, למשל, הוסיף לסיקור שלו סטטיטיקה מוכרת לפיה כ-7,000 יהודים צרפתים עזבו את המדינה ב-2014 בעקבות תקריות אנטישמיות או תחושות פחד, כשרובם המוחלט (כ-6,700) עלו לישראל. בנוסף, מרבית האתרים שסיפרו על הניסוי, הזכירו גם את הפיגועים בחנות הכשרה, "היפר כשר" בפריז והירי בבית הכנסת בדנמרק - בהם נרצחו חמישה יהודים.
קליין התראיין גם לוושינגטון פוסט וסיפר כי "לא ידעתי למה לצפות, קיוויתי שאף אחד לא יתקע בי סכין או יירה בי", והוסיף: "התקשורת בצרפת טענה שאני נוהג בצורה מתגרה, אבל הייתי מתון, לא התרסתי. בסך הכל ביטאתי את האמונה הדתית שלי".
בראיון ל-BBC הוסיף קליין: "אם הייתי מסתובב עם דגל ישראל בכל מקום, הייתי יכול להבין אם הדבר היה מעורר רגשות שליליים. אבל אני לא מאמין שחבישת כיפה צריכה לעורר תגובות כאלה". בהמשך סיפר גם כי כל עוד הסתובב בשכונות הגדולות והמוכרות הוא כמעט ולא נתקל בתקריות אלימות, אך כשהתקרב לשכונות פרבריות יותר, ההערות הפכו אלימות ופוגעניות יותר.
"הסרט לא ישנה את השנאה"
את הרעיון לסרטו הגו שני אנשי קריאטיב, אייל גיא וניר לבני, שמנהלים את פעילות הדיגילת של NRG וישראל היום. בשיחה עם גיא הוא מסביר לנו שאמנם הסרטון מתכתב עם התופעה הוויראלית שהחלה עם הסרטון "עשר שעות בניו יורק", אך את ההשראה קיבל ממשפחתה של אישתו. "אשתי מגיעה מעיר בשם, אבניו, בדרום המדינה, ושם האוכלוסייה המוסלמית כבר עברה את ה-40% מסך תושבי העיר. המצב כל כך חמור, שהם היו צריכים לעבור לפרבר שכן ומבוסס יותר, כדי להסתובב בקרבת ביתם בשלווה. בביקוריי התכופים במדינה, כשאני עונה לשואלים מהיכן אני, תמיד מתלווה פרצוף של שנאה לא מובנת ואף סירבו לשרת אותי בבית קפה".
לא חששתם שהסרטון עשוי להביא לתוצאה הפוכה? שיראו בזה פרובוקציה?
גיא: "השנאה שקיימת נגד יהודים לא תשתנה בעקבות הסרט, מי שאנטישמי הוא פשוט כזה. אנחנו רצינו להראות לאנשים הרגילים, ההגיוניים, שהשנאה היא עיוורת ואפילו אם אדם פשוט הולך ברחוב, יציקו לו רק בשם הדת. הסרט מכוון גם לפוליטקאים האירופיים, שמכחישים את האנטישמיות כבעיה אמיתית ומעדיפים להחביא אותה באמירות כאלו ואחרות".
