במהלך כל "צוק איתן" וואטסאפ היתה שחקנית מפתח: צרכני התקשורת נצמדו אליה כדי להתעדכן בשמועות האחרונות, מערכת הביטחון מצאה את עצמה מתמודדת עם בעיה של הדלפות וגם העיתונאים לא הרפו את אחיזתם מהסמארטפון והאפליקציה. מי שידע לחזות את השימוש המאסיבי הזה באפליקציית המסרים, ולגייס אותה באופן יעיל, הוא אליהו אליוביץ (27), צעיר חרדי מירושלים, אב לילדה, עיתונאי בנשמה ואיש יחסי ציבור בחיים.
כבר לפני שלוש שנים אליוביץ התחיל ללקט מידע ולהעבירו בין עיתונאים, אך מים רבים עברו בנהר הזה. כיום הוא חולש על לא פחות מ-38 קבוצות מידע המחולקות לפי תחומי סיקור ואזורים גיאוגרפים, וכאלף חברים הניזונים ומעבירים מידע חיוני. הקבוצות שלו, שזכו לשם "קבוצת העיתנואים רוטרניק", הפכו לסוכנות ידיעות המותאמת לעידן הרשתות החברתיות.
"כשעוזרים אחד לשני, יותר קל לכולם"
"אני ממש לא זוכר איך המבצע התחיל", מספר אליוביץ ל-NEXTER, כשהווטסאפ שלו מזמם בקצב לא נורמלי, "אני אפילו לא זוכר איך נראו הימים שלי במהלך הלחימה, אני חושב שישנתי גג שעתיים-שלוש בלילה, כשלא יכולתי להחזיק את עצמי ער. קרסתי, כל הכתבים קרסו, אבל גם כשהלכתי לישון דאגתי שהחברים בקבוצות ימשיכו לעדכן אחד את השני. כולם עבדו מאוד קשה, סיפקו כל הזמן מידע, חומרי וידאו, תמונות, מספרי טלפון של מרואיינים וכל מה שצריך".
בתוך הוריקן המידע הזה, אחד הדברים היפים שאליוביץ עודד, מבלי לשים לב, הוא שיתוף פעולה בין כלי התקשורת. איכשהו, תחת הלחץ והעבודה האינסופית - אפשר היה לזהות גם עזרה הדדית, זאת מבלי לפגוע כמובן בהישגים עיתונאים. "כשיש ידיעה בלעדית - העיתונאים כן לוקחים לעצמם, אבל אין תועלת בלהקשות סתם על כתב אחר", מסביר אליוביץ, "כשעוזרים אחד לשני יותר קל לכולם, הרעיון היה להעביר מידע בסיסי בכיף, וזה דווקא הצליח. יש סיפורים מעניינים בלי סוף, כולם נמצאים בשטח, כולם מגיעים לעדי ראיה והבלעדיות כמעט ולא קיימת, היא נשארת בעיקר לתחקירים או לסיפורים מגזינים. כולם גם ככה יודעים להגיע לאתר שבו נפלה רקטה, אז אם אפשר להקל בהעברת מידע כזה, למה לא".
מפעל המידע הקטן של אליוביץ נשען על הסקרנות האנושית שלו, תקראו לזה לזה דם של עיתונאי, "הייתי כותב הודעות בפורומים של חדשות באינטרנט, תמיד סיקרן אותי לדעת את מה שלא כולם יודעים, עוד לפני הוואטסאפ היו לי קבוצות במסנג'ר עם כמה חברים עיתונאים. אז בהתחלה הקבוצות היו מוגבלות לחמישה אנשים, והיום הן מוגבלות לחמישים. מאחר שגם זה לא תמיד מספיק, יש תאים מסוימים שנחלקים לשלוש קבוצות זהות שמקבלות את אותם העדכונים. לקבוצה הארצית למשל יש חמש קבוצות של עיתונאים".
ויש גם נהלים. בקבוצות הארציות אסור לכתוב הודעות אישיות - אלא לעדכן את אליוביץ בפרטי. "המידע מגיע אלי בדרכים רבות", מסביר אליוביץ, "מאוד חשוב לשמור על אמינות ולכן אני בודק כל דבר לפני שאני מפיץ, ואם זה מידע חשוב אך לא מאומת – זה יופיע בכותרת ההודעה. לשמחתי אני יכול להגיד שכמעט ולא היו לנו נפילות, אולי במקרים בודדים טעינו במספר הרקטות שנורו, וגם זה רק בדקות הראשונות. זה לא גנון, אבל צריך לשמור על משמעת מסויימת. כשחבר בקבוצה מקבל הודעה, הוא יודע שהוא שלא מדובר בקשקשת אלא במשהו חשוב.
"בנוסף, האפלקציה קורסת כשיש פעילות ביותר מדי קבוצות במקביל, היא לא בנויה לזה. ביום יום אפשר לצחוק ולרדת אחד על השני, אבל בזמן לחימה אין ברירה, אי אפשר אחרת. לשמחתי כל החברים הבינו את זה".
"המילה עיתונאי זו מילה מאוד גדולה"
למרות תפקידו המרכזי בהתרחשות המקוונת, אליוביץ הודף חזרה את המחמאות על פועלו. הוא כמעט נחנק כשאמרתי לו שהוא הפך לעיתון של העיתונאים: "אני לא עושה שום דבר, אלו הם החברים בקבוצות שמעדכנים, אני בך הכל מחבר ביניהם", הוא מנסה לבטל את המחמאה. קצת מוזר שאדם כמוהו שמחובר לכל פיסת מידע וכל המקורות האפשריים, לא מועסק כעיתונאי במדיה המסורתית: "זה לא שלא חשבתי להיות עיתונאי. היום אני פשוט לא צריך את זה, אין לי תעודת עיתונאי ואני עדיין יודע הכל לפני כולם. אני אוהב את התחום הזה וחי אותו, זה בנשמה שלי אולי עוד לא הגיעה ההצעה הנכונה. המילה עיתונאי זו מילה מאוד גדולה, אני איש תקשורת, שמתפרנס בכבוד, מעודכן באירועים וחי אותם, אבל יש כתבים מאוד טובים בכל הארץ ובכל התחומים, שעושים עבודתם נאמנה".
ממה אתה שואב את הסיפוק שלך?
"אני מאוד נהנה לעזור לכתבים ולדוברים, כשהם מקבלים את המידע הכי ראשוני והכי אמין זו הצלחה, אבל היא לא הצלחה שלי, זו הצלחה של הקבוצות. אני רק יודע לשאול את הבן אדם הנכון בזמן הנכון, זה הכל. גם כשיש קרדיט לקבוצה, זה טוב וחשוב".
אישתך לא מתחרפנת מהאובססיה שלך לסמארטפון?
"אני לא כל היום על המכשיר, יש לי עבודה וחיים. עכשיו אמנם זו עונת המלפפונים, אבל גם בצוק איתן זה לא הפריע לה. רמת הסבלנות שלה הייתה מאוד גבוהה, היא הבינה את החשיבות. למשל היו כתבים שלא יכלו לשמוע אזעקות וביקשו שאעדכן אותם, כדי שידעו מתי להכנס למרחב מוגן ומתי לצאת ממנו. זה נכון שיש את הוראות פיקוד העורף, אבל כתב חייב לרוץ למצלמה כמה שיותר מהר. אני שמח שכולם היו מאוד אחראים. אם למשל הייתי רואה מבזקנית חדשה שירדה לשטח, ישר הייתי משיג את המספר שלה ומציע לה להצטרף לקבוצה".
יש לך חמ"ל עם מאתיים סלולאריים ושלושה מחשבים, או שהכל במכשיר אחד?
"יש לי חמ"ל של סוללות חיצוניות נטענות שהולכות איתי לכל מקום, הסוללה של האייפון נגמרת מהר ואני מחובר כל הזמן. חוץ במשבת. לשמחתי יש כתבים שעזרו לי להעביר מידע חיוני כשקרסתי, וזה מה שיפה בדבר הזה, שהכל מאוד חברי".