יש מצב שעל אלף ומשהו המילים הבאות אני הולכת להצטער במשך כל החיים שלי. אני הורסת לעצמי כל סיכוי להתקבל לעבודה בגוגל אפילו בתור מנקה לטובת עבודה עיתונאית חשובה ואמיצה. אני הולכת לחשוף כאן משהו שבטח יזעזע את אמות הסיפים: לגוגל פלוס יש מלא מינוסים, והראשון שבהם – זה לא פייסבוק. זה פשוט לא.
לבי לא בדיוק מחסיר פעימה עם קבלת ההזמנה בג'ימייל לרשת החברתית החדשה גוגל פלוס. יש לי כבר פייסבוק עם 792 חברים, עשרות אלבומי תמונות ואינספור זיכרונות עטורי לייקים על גבי הוול. מה גם שגוגל לא הדהימו עם הגוגל באז וגוגל ווייב שלהם.
אז פעם שלישית גלידה? לא נראה לי. וחוץ מזה, מה זה השם הזה "גוגל פלוס"? נשמע לי כמו עוד קומפלקס ויטמינים שתמיד שוכחים לקחת לפני האוכל. זה שם לא מקורי בכלל, אבל בכלל– "ישראל פלוס", הערוץ הרוסי, היו שם הרבה קודם.
אז אני לא יכולה שלא לסרב להזמנה הזאת להצטרף, אבל אני רואה שכתוב בתחתית המייל, באותיות הקטנות, שרק קבוצה קטנה של בוחנים מוזמנת בשלב הזה ל"פרויקט". הו, כבוד הוא לי, להיות חלק מהמועדון האקסקלוסיבי. טוב נו, אני נכנסת ומתבקשת לעדכן תמונת פרופיל. אין לי כוח לחפש תמונה טובה, אז אני שמה בדיוק אותה תמונה כמו בפייסבוק. כך גם לאנשים משם יהיה קל למצוא אותי כאן.
בדף הוולקאם שוב נזעק באותיות אדומות שאני חלק מקבוצה קטנה ושאם אני משתפת משהו עם אנשים שעדיין לא קיבלו הזמנה לרשת, אז באסה להם.
הם יקבלו על כך עדכון במייל אבל לא יוכלו להגיב. אל דאגה, הם יוכלו להצטרף בדיוק כמוני לרשת, מתישהו, כשלגוגל יתחשק לפתוח שערים. אני כבר מזהה את הפוטנציאל הגדול בשלב זה – לכלוך חופשי על אנשים שלא אוהבים והתעללות נפשית באקסים. הממ, נייס.
בנוסף, מוצגות בפניי שלוש אפשרויות ראשיות ליצירת קשר אנושי – מעגלים, הנג אאוטים וספרקס. מתחת לכל הסבר קצר מהי כל אחת, יש אופציה לצפות בסרטון וידאו מושקע, מהסוג שאפשר למצוא גם באתר של פיקוד העורף.
אני מבולבלת, אין לי מושג איך להתחיל בכלל. אז אני יוצאת מהדף בבהלה. כשאני חוזרת, לאחר התאוששות קלה בפייסבוק, אני מוצאת שארבעה אנשים כבר הוסיפו אותי. שלושה מהם אני מזהה, אחד מימיי לא הכרתי אבל לא הוא חתיך מספיק בשביל שארצה להוסיף אותו. בצד יש כמה הצעות מפתות לאנשים שאני מכירה, כולם נמנים על מכותביי בג'ימייל: המזכירה מהאוניברסיטה, רופאת המשפחה שלי ובעל הדירה. בקיצור, לא מישהו שממש בא לי להוסיף.
נראה לי שכדאי להתחיל בעדכון הפרופיל שלי. אני מתבקשת למלא שדות של טאג ליין (הדבר הראשון שעולה לי בראש שמייצג אותי הכי טוב: "חוץ מחצילים וטונה אוכלת הכול") מי אני, במה אני עובדת, מה אני לומדת. לגבי כל שורה כזאת אני יכולה לסבך לעצמי את החיים ולהחליט איזה מעגל יראה מה (משהו כזה כמו ה"רשימות" בפייסבוק, רק יותר נחמד ויזואלית).
נגיד שאני רוצה שרק חברים טובים יידעו איפה אני עובדת ושרק אנשים שהכרתי במסיבה ייראו איפה למדתי. כלומר, נגיד וממש משעמם לי ואני חייבת להתעסק כל היום בענייני צנזורה עצמית. או נגיד ואני חרדה לפרטיות שלי בצורה חולנית. נגיד שאני פשוט חולה ב-OCD, טוב? רק נגיד ש...
בשלב הבא אני מחפשת את החברים שלי. בכל זאת, ברשת חברתית צריך חברים, נראה לי שזה חלק מהעניין. מסתבר ששבעה אנשים כבר הוסיפו אותי, ויש לי משהו כמו 497 אנשים אופציונאליים מרשימת המכותבים שלי בג'ימייל, כולל אנשים שהתכתבתי אתם לפני חמש שנים פעם אחת אולי.
אז בעצם אין מה להתרגש. אני מוסיפה לצורך ההתנסות מישהי למעגל החברים, וקופצת הודעה שמסבירה לי כי היא תקבל עדכון שהוספתי אותה ותוכל להוסיף אותי, אבל היא לא תדע לאיזה מעגלים היא נוספה. אני כבר מתחילה להריץ בראש כמה בעיות אמון זה הולך לייצר בקרב אנשים, כמה אנשים הולכים להישבע שהם הוסיפו אותך למעגל החברים ולא למעגל אחר ולשקר בלב קר, וכמה פוליטיקאים הולכים להתבלבל ולשלוח פוסט לוהט למעגל העיתונאים במקום למעגל הפרטי של המאהבת. הרבה זמן לא לקחתי כדור למיגרנה, עכשיו אני מתחילה להרגיש אותה מתקרבת.
בגדול, יש כמה מעגלים: חברים (רואים כל מה שאני מפרסמת), קרובי משפחה (שרואים מה? תמונות שלי בחיתול?), אנשים שפגשתי פעם וחצי והם לא באמת חברים שלי (אלה שבגללם מושג "החברות" בפייסבוק איבד מערכו), אנשים שאני לא מכירה אבל הפוסטים שלהם מעניינים אותי. ויזואלית החלוקה מסדרת את העניינים כמו בעץ שורשים שמכינים בסוף כתה ו'. זה אמור לתת בראש ל"חברים" שהם לא באמת חברים שלך בפייסבוק.
עכשיו כשלכל אחד יש שם כמה מאות חברים, למי יש כוח לעבור אחד-אחד ולמיין לרשימות. פה החלוקה כבר נעשית מלכתחילה. סוג של הזדמנות לקנות ארון חדש, לקפל את הבגדים יפה ולמקם אותם בצורה מסודרת במדפים. מצד שני, למי יש כוח גם לזה? למי יש כוח לחפש את כל החברים מחדש, ולסדר אותם במעגלים, ולהגדיר מה כל אחד יראה. צריך לקחת כמה ימי חופש מהעבודה ולבטל את כל התכניות בשביל לפנות לזה זמן. הלוואי וניתן היה פשוט להעביר את כל החברים מפייסבוק לפה ולסגור עניין, ומישהו זריז כבר חשב על זה, אבל פייסבוק חסמה את האפשרות.
בכל זאת, נחמד שאפשר ליצור מעגלים, ויש לי כבר רעיונות לכמה: מעגל אקסים, מעגל בנים ששווה לצאת אתם, מעגל I wish (אנשים שהייתי מתה להיות חברה שלהם), מעגל של Wanna Be (כאלה שהייתי מתה להתחלף אתם), מעגל מכחישי שואה ומעגל של פליטי ריאליטי.
אחרי שהוספתי כמה אנשים, אני נכנסת לפרופיל שלהם בהתלהבות, לראות מה הם כבר פרסמו. אך אבוי, בכולם מקבל אותי מסך ריק עם השורה הבאה: "There are no messages to display". בחלק מהמקרים אפילו לא עודכנה תמונת פרופיל. או שהם בכלל לא קיבלו הזמנה לגוגל פלוס ולא מודעים לכך שיש להם כבר פרופיל פה. או שהם נכנסו לשנייה, התבאסו ויצאו.
טוב, אני חוזרת אל ה"זרם", שזה בעצם הקיר, שזה בעצם הוול. הוא כבר נראה קצת יותר מלא אחרי שהוספתי עשרה אנשים בערך. כולם כותבים שם דברים כמו: "סופר איכס פה", "זה בדיוק אותו דבר, רק שפה עדיין אין אנשים", "לפחות פה עדיין לא מציקים לך עם המסיבה של.. ותרומות ל... וקוטג'".
מימין אני מגלה להפתעתי אופציה של "הנג-אאוט" – אפשרות לעשות צ'אט המוני בעזרת מצלמת הווב קאם עם חבריי במעגלים. אנסה ואראה מה זה. אולי זה מה שהולך להפתיע אותי לטובה. עולה מסך לבן ותקוע, וכעבור דקה ארוכה אני מתבקשת להתקין פלאג אין של צ'אט ווידאו קולי. אחרי כל התהליך הזה מתחוור לי בסופו של דבר ש: "No one is here right Now". אוף. לא כיף לי.
מתוסכלת אני פונה למישהו שמופיע לי בירוק בצ'אט משמאל, אותו צ'אט של הג'ימייל. "משעמם", אני כותבת לו. כעבור שעה ארוכה הוא משיב לי, "לחלוטין". כנראה שהקונספט של רשת חברתית בלי חברים לא מצליח בינתיים לגוגל. מימין למטה מבצבץ "send feedback", אני מסתערת עליו ושולחת לאנשי גוגל: "משעמם פה. תפתחו כבר את הרשת הזאת לכולם!".
אני מוסיפה לעצמי עוד כמה אנשים למעגל החברים, כולל את חברי הטוב משכבר הימים בפייסבוק, מארק צוקרברג.
עכשיו גם הוא יוכל לקרוא כל דבר שאפרסם. בינתיים עד שמשהו יקרה, אני הולכת לעשות דברים אחרים, כמו למשל, לצ'וטט בפייסבוק. כל פעם שאני חוזרת לקיר בגוגל פלוס ומשוועת לעדכונים ב"זרם", אני מגלה שלא קורה הרבה. באקט נואש אני מתחילה לפרסם סדרת פוסטים שלא זוכה לשום פלוס 1 (לייק, כאילו?) ולא לתגובות מכל 26 החברים שיש לי עד כה. " הלו? Anybody home?", אני צועקת מעבר לתהום וההד חוזר אליי. כעבור דקות ארוכות מישהו משיב לי, " חכי, עוד שקט פה. בהתחלה מגיעים רק החלוצים. אחרי שנייבש את הביצה יבואו כולם". אני עונה לו: " אבל כבר יבש פה. מה עוד נשאר לייבש?".
חסרים לי כאן הרבה דברים. הכי מרגיש לי בחסרונו הסטטוס של מערכת היחסים, לדעת מי פנוי ומי לא בענייני בנות בכלל. חסר לי פראמוויל ובאבלס וכל דבר נחמד שיש בפייסבוק וגורם לבלות שם את רוב יום העבודה. חסרות לי אפליקציות באופן כללי, ובמיוחד האפליקציה הנפלאה של Are you interested, שדרכה זכיתי להכיר את הבחורים הכי נפלאים ביקום. בקיצור, חסר הרבה, ולא רק חברים.
קראתי איפשהו שגוגל פלוס חצתה בתוך השבועיים לקיומה את קו 10 מיליון המשתמשים. הם כנראה מתחבאים במעגלים סודיים ונסתרים מעיני כל או שהם לא חברותיים במיוחד.
בינתיים הרשת הזאת נראית נטולת חברים. בצעד אחרון ונואש אני מפרסמת שורה איומה ונוראית: "טוב אני מתאבדת". בדומה לעץ שנפל באמצע יער שומם, אף אחד לא כותב לי בתגובה מייל מבוהל, אף אחד לא מרים טלפון למשטרה או עושה לי אפילו פלוס אחד בהנחה שהוא חושב שכתבתי את זה בצחוק. ולא, אני ממש לא צוחקת, לבלות יום שלם ברשת החברתית הזאת, זה ממש היה התאבדות.
ולסיום, אנא מכם, אם יש לכם גוגל פלוס - תוסיפו אותי. בואו נשתעמם ביחד. יהיה כיף.
>> ואם אתם עדיין לא יודעים מה זה גוגל+ הנה כל הפרטים
>> וגם: עשרה מקומות בהם הכי לא כדאי לכם לאבד את הטלפון הסלולרי