כן, גם אני קראתי בסוף השבוע שעבר את וידויו של מכור פייסבוק. ואני אפילו הייתי אחראית להסב את תשומת לבכם לטיפוסים שהופכים את חיי הפייסבוק שלנו לפחות נעימים. אבל במבחן הבעד ונגד, פייסבוק לוקח ובגדול.
גם לי היו את רגעי הנפילות שלי עם פייסבוק, אני מודה. גם היד שלי רעדה לא פעם כשמכרים לא רצויים שהצלחתי להרחיק מחיי באלפי סינונים טלפוניים חזרו אליי בהצעת חברות מחויכת בפייסבוק. למעשה, בהתחלה לא הבנתי מה עושים עם הפייסבוק הזה ומה הוא רוצה מחיי. אפילו התנתקתי בשלב כלשהו – ומיהרתי לחזור. כי כמו בכל רומן הוליוודי הסוף הוא טוב וכשאני מביטה אחורה, אני מגלה שאני לא מביטה אחורה בזעם, אלא נזכרת איך הפייסבוק שינה את חיי לטובה. נכון, הוא ממכר, אבל עד שלא יפרסמו עליו אזהרות כמו הפייסבוק גורם לדיכאון, או השימוש בפייסבוק הורג – אנחנו ביחד.
הנה כמה מהסיבות שהפכו את פייסבוק לאחד הגורמים המרכזיים בשינויים לטובה שעברו עליי לאחרונה.
פגישת מחזור על הקיר
אביב היה החבר הכי טוב שלי בתיכון. אמנם היו לנו חיכוכים בנושא בחורים ששנינו חשקנו בהם (אני הייתי היחידה שהוא הרשה לעצמו לצאת מהארון בפניה), אבל תמיד ידענו שאם הוא היה אוהב בנות כמו שאני אוהבת בנים – כנראה שהיינו מבלים את חיינו ביחד. אבל אותם חיים ממש הם אלו שהפרידו בינינו. כשאני הייתי בצבא הוא למד משחק והחליף דירות וטלפונים עד שבלתי ניתן היה לאתר אותו וכך לאט לאט איבדנו קשר.
ואז הגיע פייסבוק. אחרי שזרקו עליי כבשה, שלחו לי במתנה בירה ועשו לי קצת פוקינג, התפניתי להבין שיש לי את היכולת בכפתור אחד לאתר את כל אלו שאבדו לי בדרך. אני לא צריכה לדעת איפה הם גרים, אם יש להם ג'ימייל או יאהו, אם הם באורנג' סלקום או פלאפון, פשוט להקיש את השם.
וכך היה. כשהתמונה שלו הופיעה לי על המסך יכולתי לראות שהוא מאושר, כשהוא אישר את הצעת החברות שלי – וכשהוא כתב לי על הקיר את שם החיבה שהוא הקדיש לי, שרודף אותי עד היום, הייתי מאושרת. במקום לעשות פגישת מחזור על הברזלים, עשינו אחת כזו על הקיר והספקנו להתעדכן בכל מה שקרה לנו בעשור האחרון. היום אנחנו אמנם לא נפגשים תדיר, אבל עצם הידיעה שהוא שם במרחק קליק אחד מספיקה לי. וכל פעם שהוא עושה לי "לייק" על הסטטוס, זה מעלה חיוך אמיתי על פניי.
וו לה וו קושה אווק מואה?
מי שמכיר אותי יודע שיש לי משיכה לגברים צרפתיים. וגם לנשים צרפתיות. בעצם, לכל דבר צרפתי באשר הוא. כן, אני יודעת שהם אנטיפתים ושהם גונבים לנו מתחת לאף את כל הדירות בתל אביב. אבל מספיק לי לשמוע אותם אומרים "c’est ridicule!" ואני נמסה. פרנקופילית לגמרי. תנו לי ללהג בצרפתית ואני מאושרת. אבל מה, ברגע האמת שבו אני כבר פוגשת מישהו שאפשר לדבר איתו צרפתית (זה לא כל כך קשה אם מסתובבים בחוף הים בתל אביב) אני נאלמת דום.
ואז הגיע פייסבוק. רצה הגורל ואיזה בחור צרפתי שראה שאני מתעסקת במוזיקה הציע לי חברות. זה התחיל כמו שיחה אפלטונית לגמרי (בצרפתית!) ובסוף קבענו דייט. כמובן שברגע האחרון השתפנתי, אבל אותו שבוע של שיחות בצרפתית שגרם לי לנער את האבק מעל המילון הצרפתי עברי שלי, גרם לי להרבה אושר.
הכי קרוב שאפשר למייק פאטון
שנת 2009 הייתה שנת הופעות מעולה, ואני סגרתי אותה עם ההופעה המצוינת של פיית' נו מור בפסטיבל הייניקן. פאטון היה מדהים על הבמה, ההופעה היתה מעולה, הלב עולה על גדותיו ואתה רק רוצה להגיד תודה לאנשים האלו על הבמה. לשמחתי לפני ההופעה השתתפתי בסדנה שבה התארח גם ביל גולד, הבסיסט של פיית' נו מור. הדברים שהוא דיבר עליהם, הצורה שבה הוא סיפר על יחסו למוזיקה כבשו אותי. ובמהלך ההופעה מצאתי את עצמי מתמקדת בעיקר בו, זאת אומרת ברגעים שהצלחתי להסיר את עיניי מפאטון. רציתי לגשת אליו ואל מייק, להגיד להם כמה אני מעריכה את הלהקה, אבל כמובן שזה היה בלתי אפשרי – נסו אתם לעבור דרך המאבטחים בתקווה לקבל הצצה על אותם אלילים בשר ודם.
ואז הגיע פייסבוק. יום אחרי ההופעה החלטתי לעשות מעשה. חיפשתי את מר גולד ברחבי הפייסבוק ושלחתי לו הודעה מחממת לב על כמה נהניתי לשמוע אותו בסדנה וכמה טובה הייתה ההופעה. אחרי כמה ימים פתאום גיליתי שהוא ענה לי! קיבלתי מייל מביל גולד! מכירים את תופעת העולם הקטן על פיה יש שש דרגות של הפרדה בין כל שני אנשים בעולם?
אתם מבינים מה זה אומר, נכון? ביני לבין מייק פאטון מפריד ביל גולד אחד.
דירה להשכיר
סתם שתדעו, את החבר שלי מצאתי בפייסבוק. לא משהו שאני הולכת להרחיב עליו – בכל זאת, יש כמה דברים שצריך להשאיר בבית – אבל אני כן יכולה לספר שהפייסבוק עזר לנו לעבור דירה.
הגיע הרגע בו החלטנו לאחד תחת קורת גג אחת את ערמות הדיסקים שלנו. אפילו מצאנו את המקום המושלם – אבל תאריך הכניסה שלו היה מוקדם בחודשיים מתאריכי היציאה שלנו. אחרי לבטים, סיוטים, שיחות עם בעלי דירה, מתווכים ומה לא, החלטנו להפר חוזה, מה שחייב אותי באופן מידי למצוא שוכר חלופי לדירה שלי.
פעם היינו מדפיסים מודעה עם שליפים של הטלפון, אחר-כך היינו מפרסמים בהומלס. אבל מניסיון – אחרי 2,000 טלפונים מאנשים לא רציניים, אנשים שקובעים איתך ונעלמים, אנשים שנבהלים כששומעים את המחיר, הייאוש לא מאחר להגיע.
ואז הגיע פייסבוק. במקום סטטוס יצירתי בחרתי לפרסם את הדירה שלי: "מתוקה אמיתית מחפשת שוכר". כמות התגובות והקישורים דרך חברים הייתה מדהימה. ובין כל אלה, תגובה אחת גרמה לי לפעור את עיניי: זה היה ג'ף, בחור קנדי שביליתי איתו לילה אחד במהלכו הוא לא התאהב בי, אבל כן התאהב בדירה שלי – וחיכה בדיוק לשעת הכושר הזו כדי לשים עליה את ידיו. מאז, כולנו מאושרים: הוא בדירה שלי ואני ואהובי בדירה שלנו. מה נשאר לומר? לפעמים הסטוץ משתלם. רק וודאו שלמחרת אתם מצרפים אותו כחבר בפייסבוק.