הגולשים ברשתות החברתיות קיבלו ברגשות מעורבים את ההודעה על מותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון בגיל 86. העובדה שבמשך השבועיים האחרונים מותו נראה היה קרוב מתמיד ללא ספק תרמה לכך שבין ההספדים היה כבר אפשר למצוא ביקורת ואולי גם קצת הומור.
״שרון-רבין-בן גוריון שלושה מנהיגים ששמם תמיד יהיה קשור למלחמות ולאהבתם הגדולים לבנות זוגם״, כתב אסף הראל. והגולש דביר גבע התייחס גם הוא לדור הנפילים וצייץ ״שרון שייך לדור הולך ונעלם של מנהיגים שכשהם לא ניצחו, הם לא רצו לפרוש מהחיים הפוליטיים עד לבחירות הבאות״.
גם מרגלית צנעני התייחסה לאהבה הגדולה בין שרון ללילי, אשתו וכתבה: ״ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון הלך לעולמו. מצביא, מפקד, לוחם, גבר שגברים. חברה אמרה לי אתמול שהזוגיות הנפלאה ששררה בינו לבין רעייתו האהובה לילי היתה בעיניה דבר מופלא ונוגע... האמת? גם אני חושבת כך״.
ח״כ מרב מיכאלי ללא ספק לא הסכימה עם דעותיו הפוליטיות של שרון, אבל מצאה גם היא את הפינה החמה שלה אליו: ״כשאדם נפטר יש נטיה של המספידים לדבר על עצמם. וגם עכשיו קשה, כנראה, להמנע מ׳אריק ואני׳. אבל גם מזה אפשר בהחלט ללמוד על שרון. אז שרון היה ראש הממשלה היחידי שטרח לבוא לבקר במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. אף ראש ממשלה לפניו ואחריו לא שקל אפילו להקדיש זמן ומחשבה לאחת מסוגיות היסוד של חיינו שמכתיבה כל כך הרבה מהמציאות שלנו, פגיעה מינית. הביטו בתמונה: הוא לא נושא דברים. הוא מקשיב. הוא כותב. לביקור הזה שבו אירחתי אותו במרכז הסיוע בירושלים הוא ייחד זמן של ממש ותשומת לב. גם זה איננו היום״. ואף צירפה תמונה מאותו מפגש:
היועץ האסטרטגי ליאור חורב, שליווה את שרון בשנותיו בפוליטיקה ספד לו ״שלום מנהיג: פטירתו של אריאל שרון מסמלת עבורי את הסתלקותה של תקופה, של דור ושל סוג מנהיגות נדיר שהתגלמה באישיותו. זכיתי להיות חלק ממי ששירתו את ראש הממשלה בתקופת כהונתו ובמערכות הפוליטיות שהיו במהלכה. איני יכול להגדיר את עצמי כחברו. הוא היה מבוגר ממני ביותר מכפול שנותיי. לא חציתי איתו את התעלה ולא הקמתי איתו את שלומציון.
״שרון היה מנהיג בשר ודם. הוא אהב, כעס, לעג והעריך כל אחד כפי גמולו. לצד האינטיליגנציה הרגשית יוצאת הדופן שלו היתה לו יכולת מופלאה להניע אנשים ולהביא מעצמם את המיטב. לשרון היתה כריזמה, שקט נפשי, שיקול דעת וסובלנות נדירים. יותר מכל אלה היתה בו תודעה היסטורית שהביאה לענווה גדולה בתפיסת עיצוב המציאות ויצרה ממד של אחריות לאומיות העולה על כל סיסמאת בחירות וציוץ לעת ערב של דובר כזה או אחר.
״שרון ידע לקרוא את מפת המציאות אבל סירב לקבל אותה כגזרה משמיים. הוא האמין שאת המציאות ניתן לשנות ממש כמו גם את מפת הקרב. הוא ידע להפוך תבוסות להזדמנות וניצחונות לרגעים בלתי נגמרים של חמלה. הוא חסר לי מאז ויחסר לי מהיום. הוא הדמות המשמעותית ביותר בחיי המקצועיים וגעגוע כה עמוק למה שהם חסרים מאז״.
שאלת מלחמת לבנון הראשונה ובראש סברה ושתילה העסיקה גם היא לא מעט את הגולשים. העיתונאי ציון נאנוס כתב בהתייחסו לסטטוס שפרסם שר האוצר יאיר לפיד על שרון, ״כשיאיר לפיד מדבר על שנותיו של שרון כפרא אדם רב קסם מול שנותיו כמבוגר אחראי- באיזו קטגוריה נכנסת בדיוק מלחמת לבנון? בשנות הקסם או האחריות?״
וחיים הר זהב הוסיף: ״אני דווקא חיבבתי את לבנון. פייר? זה המקום הכי יפה והכי דינמי והכי מלא אדרנלין שביקרתי בו, ובטח ובטח כשזה טיול על מדים. תודה אריק. תודה על זה״.
צפריר בשן פרסם מכתב כואב ביותר בשם אביו, גבי, שנפצע בלבנון ונפטר בהמשך: "תודה על הזימון למילואים בלבנון בגיל 35, תודה על הנסיעה הארוכה לחופשה לפגוש את הילדים בבאר שבע, הפעם האחרונה שרגלי דרכו על אדמת ארץ הקודש.
תודה על התקפת המוצב במשרף, גזרת דמור. תודה על שלושה צרורות ושני רימונים. תודה על החבר ההרוג ושני הפצועים שצורחים באישון ליל. תודה על השאון מחריש האוזניים של הנוזלים המתפרצים מצינור. זה לא צינור. אלה היו הרגליים שלי. אלה לא סתם נוזלים. אלה ליטרים על ליטרים של דם. דמי על אדמת לבנון.
תודה אריק, על החיפוש הנואש אחר זכר הרגליים שמתחת לברך. תודה. תודה על הניתוחים ועל השיקום הארוך ארוך. על מסדרונות צרים מדי לכסא גלגלים, ועל הידיים המגלגלות את הכסא ונשרטות מקירות המסדרון שוב ושוב. תודה על כאבי הפנטום, על הגירוד בבהונות הרגליים שאינן, תודה על החזרות לבית החולים לעוד ניתוח אחד, פחחות-צבע של גדמים. תודה על פרוטזות שלא עומדות בעומס, תודה על הלחץ העיקש של התותבת על הגדם, על הכאב שאין לו נשוא בכל צעד. בכל שעל.
תודה על ההכנה של עוד פרוטזה, על הניסוי בעוד גרב ניילון שתקטין את החיכוך עם הגדם. תודה על חודשים ועוד חודשים באמריקה, רחוק מהבית, רק כדי להשיג זוג רגליים חדשות. תודה על המאבק האינסופי על כל שקל שנדרש לממן את הפרוטזות האלה. את הדם שלא הקזתי בלבנון הקיז משרד הביטחון. את חיוורון המוות שלבשו פני כששכבתי נוטה למות הן שבו ועטו לנגד מלביני הפנים של אגף השיקום המפואר של מדינת ישראל. תודה. תודה על הטיפולים, התיקונים, הניסיונות, תודה על הלם הקרב ועל הצער שלא נגמר. תודה על אישה שנכבלה אלי כאסורה ועל ילדים שלמדו כל חייהם שהם הם אלה שצריכים לדאוג לאבא. שלא יחסר לו דבר. שלא ייפול.
תודה אריק, על 19 שנים של תשלום יומיומי. תודה על הורי השכולים. תודה על המצבה של חלל צה"ל. בלעדיך, אריק, לא היינו מגיעים לדבר מכל אלה. נוח בשלום על משכבך. נוח פה. אני יודע. כבר 14 שנה אני יודע.
לילך סיגן ביקשה דווקא לחכות עם הביקורת: ״אומרים שבבחירה איך ומתי להגיב, אדם בעצם מעיד הכול על עצמו. אז לא משנה מה הדעה שלנו על דרכו של שרון כאדם, כחייל, כפוליטיקאי, או מה דעתנו על בני משפחתו. עכשיו זה הזמן שנהיה אנחנו בני אדם, ונכבד את מותו ואת מה שתרם, גם אם לא הסכמנו איתו״.
עיתונאי כלכליסט שאול אמסטרדמסקי הקדיש את השעות שלאחר פטירתו של שרון באיסוף טוויטים שהוכיחו ששמונה השנים בהן חי שרון כצמח הצליחו להשכיח אותו, בעיקר בקרב בני נוער שלא הכירו את פועלו כראש ממשלה:
