השבוע האחרון נתן לנו לפחות שתי סיבות חדשות להתחיל לחשוב על היום שאחרי פייסבוק. החדשה ביותר היא כמובן ההודעה מהשבוע על פרסומות הוידיאו שפייסבוק תאלץ אותנו לצפות בהן. 15 שניות לכל פרסומת, עד 3 צפיות חובה לכל משתמש ביום. דמיינו חלון וידיאו שמשתלט על כל עמוד הפייסבוק. אין סקיפ, הייד או איקס. חייבים לצפות עד הסוף. בקצב הזה, לא אתפלא הפרסומת הזו תכפה את עצמה על כל חלון אחר שננסה לברוח אליו, כולל חלון המרפסת.
מעצבן, לא? להיתקע מול פרסומת חובה שמנצלת את המידע שלנו. עד כמה מותר פייסבוק לקרוע לנו את הצורה? בואו נעשה חשבון: לאסוף ולשמור את הנתונים שלנו? ברור. למכור אותם למפרסמים? בטח. להציג לנו פרסומות טקסט? אלא מה. לספר לכל גופי המודיעין איפה היינו ומה ראינו? כנראה שכן. עכשיו גם לתקוע לנו פרסומת וידיאו שתלטנית שאי אפשר לברוח ממנה?
למה אנחנו בכלל נכנסים לפייסבוק? לראות את התגובות לתכנים שאנחנו פרסמנו, ולצפות בתכנים של אחרים. אנחנו לא רק מאגר הנתונים הפרטיים של פייסבוק, אנחנו גם יצרני התוכן שלה. מתחילים להרגיש קצת כלואים במחסן הבטריות הענק של המטריקס? בצדק. וזו בדיוק הסיבה השנייה שבגללה פייסבוק מתחילה להימאס. כי היא מרגילה אותנו שאת התוכן שלנו אנחנו נותנים בחינם – וכל הכסף הולך לפייסבוק. למעשה, אנחנו משלמים תמורת הזכות לתת תוכן. פעם אנשים היו מתפרנסים מכתיבה וצילום. בדיוק מה שאמר כאן ג'רון לנייר בראיון לאיילת רוזן משבוע שעבר. אם לא קראתם, זה הזמן.
חצי מיליארד דולר בכיס
בהתחלה זה עוד היה קצת מובן. בכל זאת, אנחנו מקבלים בחינם את כל הפייסבוק הזה, הגיוני שנשלם איכשהו. אבל היום זו חברה מפוטמת, שמכניסה ברבעון כמעט 2 מיליארד דולר, מתוכם חצי מיליארד נשארים בכיס כרווח נקי. אם כן, לפנינו תאוות בצע של בעלי המניות שלה. למול הדיבורים על נטישת צעירים (שפייסבוק מכחישה), היא מעדיפה לנסות לסחוט עוד כמה דולרים אפילו אם זה מעצבן אותנו. מודעות הטקסט קטנות עליה – פייסבוק רוצה ללכת על תחרות בטלוויזיה, איפה שהכסף הגדול.
אז לאלה שאומרים, הלו, אתה עובד בטלוויזיה, גם אצלכם יש פרסומות – אז כן, אבל יש הבדל: בכל שנייה שבה העיניים שלנו על מסך הטלוויזיה, יש שם תוכן מקורי שמישהו התאמץ לייצר וקיבל כסף תמורת המאמץ שלו. פייסבוק קוטפת את זה בחינם. וחוץ מזה, ברגע שיש פרסומות בטלוויזיה - מיד מזפזפים לערוץ אחר. כשתהיה פרסומת בפייסבוק מה יקרה? נעבור ללינקדאין?
לוג אאוט
רגע, למה בעצם אין מתחרה לפייסבוק? טכנית, יש מתחרים, חלקם אפילו מציעים לחלוק איתנו חלק מההכנסות שמתקבלות מהמידע שאנחנו מחלקים. עסק הרבה יותר הוגן, כפי שהציע גם לנייר. אבל אנחנו לא באנו בשביל הכסף (וחבל), באנו לפייסבוק כדי לשמוע מה החברים חושבים עלינו, ואת זה קשה לעשות במקום שומם.
בלעדינו פייסבוק היא כלום. מדף ירקות מאובק, קופסת נעליים מתולעת. דמיינו תנועת נטישה המונית ומאורגנת.כמה יפה זה יכול להיות! לעזוב זה אף פעם לא קל נפשית (גם טכנית לא, כאן כל ההוראות), אבל הסיכוי לייסד מושבה חברתית חדשה במקום אחר, הוגן יותר, גדל קצת כל פעם שצוקרברג מנג'ס לנו שוב. אם המצרים העיפו את מובארק, גם אנחנו נוכל להשתחרר מהעריצות הצוקרברגית. מצד שני, השאלה היא מי יבוא במקומו, ואם כמו המצרים, עוד נתגעגע למי שהעפנו.