פייסבוק, סמים
אמא, אני לא רוצה להיגמל
"תתנתקי!" העורך שלי צועק עלי בצורה וירטואלית, בצ'אט של פייסבוק – אלא מה. דווקא את הפייסבוק הוא גוזל ממני?! ככה, בלי רחמים? הוא יודע שבשביל מכורה כמוני, זו וואחד מכה מתחת לחגורה. בעצם עזבו מתחת לחגורה, זו מכה במקום כואב יותר: הצורך לשתף 400 מחברי הקרובים ביותר בסיטואציות המטופשות-באופן-בלתי-נתפש שאליהן אני נקלעת על בסיס כמעט יומיומי (תראו לי עוד מישהו שנתקע בבגדים רטובים בלונה-פארק בארה"ב ללא יכולת לצאת ממנו), הגיגיי העמוקים ("סדר פסח עם דודות פולניות: נצח, מצה וטרור"), איחולי הלבביים לשכנים שלי ("לשכן שמנגן את גנגאם סטייל בלופים כבר שעה: מאחלת לך ליפול לידיים של המשטרה החשאית בקוריאה הצפונית") והכי חשוב: תמונות של חתולים.

אז מה אם חשבתי שאוכל להיגמל כמו נינג'ה מהרשת החברתית ששותה לי הרבה יותר מדי תשומת לב וזמן? עכשיו, כשזה נהיה מוחשי, פתאום אני כבר לא כל-כך בטוחה שזה ילך. "מה, פשוט ככה?! בלי הכנה נפשית קודם? סטטוס פרידה, משהו?", אני שואלת אותו בחשש. "כלום!", הוא נוזף בי, "תרנגול הודו קר!". אני נאנחת, "טוב, בסדר", תתכונן לשטף של קיטורים בוואטספ".

מחיקת פייסבוק
תרנגול הודו קר
סיבוב אחרון על הפיד, כיבוי של הצ'אט. באצבעות רועדות אני לוחצת על האיקס של הדפדפן ומשם – באצבעות רועדות עוד יותר – אני מוחקת את האפליקציה של הפייסבוק מהנייד. ברוכה הבאה לחיים מחוץ למטריקס.

מלאכים ושדים

מספר מסקנות מהשעות הראשונות ללא פייסבוק: כמה שלא תתאמצו ותבהו בו, הוואטספ לא יהפוך לפייסבוק. כנ"ל לגבי mako. כנ"ל לגבי הטלוויזיה. מדהים, אני יודעת, אבל שום דבר הוא לא פייסבוק, חוץ מפייסבוק עצמו. אני מצלמת תמונה יפה של פרח בודד ברחוב ומעלה אותה עם פילטר נוגה לאינסטגרם. יאפ, כמו שחשבתי. גם אינסטגרם היא – הפתעה – לא פייסבוק.

באסה.

5 שעות. 5 שעות החזקתי בלי,  ואז התיישב לי שטן קטן על כתף שמאל ולחש: "רק תכנסי לשניה, תבדקי את ההתראות ותברחי החוצה". עזבו את זה שהאמנתי לשקר של עצמי, מסתבר שתסמין גמילה נוסף מפייסבוק הוא סכיזופרניה. "טוב, נו. רק שניה אחת", אני ממלמלת ונכנסת. שעה של רפרוף חסר תוחלת בפיד לאחר מכן ואני מרגישה אשמה. בטירוף אשמה. האם באמת התמכרתי עד כדי כך?  "כן!" צועק עלי המלאך מכתף ימין וגורם לי לחשוב שאולי באמת כדאי לקבוע עם פסיכיאטר.

רבות דובר על הרשתות החברתיות והשפעתן עלינו ועל הקשרים החברתיים שלנו. אמרו שהן הופכות אותנו נרקסיסטים (לגמרי), אמרו שהן מרדדות קשרים וגורמות לנו להרגיש שאנחנו עם כשאנחנו לגמרי בלי (תכלס), אמרו שהן גורמות לנו להפרעת קשב וריכוז קולקטיבית (יש בזה משהו) ופורטות לנו על הנימים הכי רגישים: הצורך באהבה, אישור ותשומת לב מהסביבה – עד כדי כך שאנחנו מוכנים להפקיר את המידע האישי שלנו ולהעלות אותו לרשת, חינם אין כסף (מודה באשמה. בערך).

עולם חדש מופלא

בתור מכורה לא קטנה, שלקחה שבוע של מרחק מהרשת החברתית, אני יכולה לומר בבטחון: הכל נכון. כל כך נכון שכשאני הולכת לדפדף באלבום התמונות שלי, זה שאשכרה מכיל תמונות שלא מורכבות מפיקסלים, אני מוצאת את עצמי תוהה כמה לייקים הייתי מקבלת על כל תמונה. זה – ואיך לעזאזל אחזור להיות הכוסית שהייתי בטירונות.

סטוקרית (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
ככה עושים סטוקינג לאקס כמו שצריך | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
שלושה ימים לתוך הגמילה ותחושת חופש משונה מתחילה להזדחל לי ליומיום; אני כבר לא בודקת את הפייסבוק על הבוקר והמכשיר הארור לא מצפצף עם התראות מיותרות כל חצי דקה; אני כמהה לחידוש קשרים מהעבר, ומנצלת את הפייסבוק בדיוק בשביל זה (המטרה שלשמה הוא בעצם נועד); כשאני מצלמת תמונה אני עושה את זה בשבילי ולא מתוך מחשבה על כמות הלייקים שהיא תקבל וברגעי הרמאות, כשאני נכנסת לפייסבוק כדי לבדוק מה הולך, אני פתאום קולטת שאין לי סבלנות. עוד סיפור על דבילים באינטרנט, עוד ניסיון סחיטה רגשית, עוד תמונות זוועה. מי צריך את כל הרעש הזה?!

כשלוקחים כמה צעדים אחורה, מתגלה עולם קסום. עולם נפלא, חדש ומרגש שבו אם אתם רוצים לפגוש חבר אתם פשוט – חכו שנייה, זה ממש מהפכני – נפגשים איתו! ואם אתם רוצים להתחיל עם מישהו? אתם פשוט משוחחים איתו בלי לדעת עליו שום דבר חוץ מאיך הוא או היא נראים! ואם אתם רוצים לעשות סטוקינג לאקסים שלכם? ובכן, אתם מתכוננים לבלות את הלילה במעצר.

שמעתי שקוראים לדבר הזה "מציאות", אבל אני לא סגורה על זה. מה שבטוח זה שאתם חייבים לנסות אותה פעם. טיפ: אל תנסו להוריד אותה לסמארטפון שלכם, היא לא זמינה בחנות האפליקציות, בדקתי.