אנשים ונשים רבים ורבות התפקעו אתמול מצחוק כששמעו את מנכ"ל קניוני עופר, משה רוזנבלום, מכריז כי "אשה לא תקנה לעולם בגד באינטרנט". רונזבלום אמר את הדברים בכנס של כלכליסט שעסק במסחר אלקטרוני. אבל מעבר לכותרת הזאת הסתתרה בדבריו אמירה שהיא פחות מצחיקה ויותר מדאיגה.
"היום אתה נכנס לקניון רמת אביב, אנחנו קוראים את המספר של האוטו בעזרת פנגו ואנחנו יודעים את המספר טלפון של הלקוח, והמערכת יודעת באיזה חנויות הוא אוהב לקנות כי הוא נרשם, ואני מדווח לו איזה מבצע גבי רוטר (קסטרו) עושה".
אוקיי מה? פשוט מעבירים עלינו ככה מידע?
בואו נתחיל באיך עובדים החניונים הללו: כשאנחנו נכנסים לחניון, הרכב מצולם על ידי מצלמה שניצבת ליד המחסום. היא מתעדת את מספר הרכב ושעת הכניסה. אם תסתכלו בכרטיס הנייר שאתם שולפים מהמכונה - מספר הרכב שלכם מופיע עליו. אתם משלמים על החניה באמצעות המכונה (במזומן או אשראי) או פנגו, ואז נרשם במערכת שהחניה שולמה עבור מספר הרכב הזה - והמצלמה ביציאה סורקת אותו ומשחררת אתכם הביתה (בלי שצריך להכניס את הכרטיס שוב).
השאלה היא איפה בתהליך הזה מקבל החניון את מספר הטלפון שלנו. אם המצלמה מצלמת את מספר הרכב - זה רק מספר הרכב. אם שילמנו במכונה, אנחנו לא מכניסים מספר טלפון. פנינו לקניוני עופר והם סירבו לפרט. החברה רק מסרה: "קבוצת קניוני עופר פועלת עפ"י חוק וכל אינפורמציה שאנו מעבירים היא בהתאםם להוראות".
ואיך פנגו השתרבבה לסיפור? לא ברור. האפשרות שעולה היא שפנגו, שלה גם מספר הרכב שלנו וגם מספר הטלפון, מעבירה אותם לקניונים – אבל היא מכחישה את זה. בכל מקרה, הפנייה של הנהג לפנגו היא במעמד התשלום – כשאתם יוצאים מהחניון.
בתנאי השימוש של פנגו החברה משאירה לעצמה את הזכות לשלוח לכם "דיוור ישיר" (שאתם יכולים לבטל). מצד שני, כתוב ש"החברה תשמור בסודיות כל מידע המצוי ברשותה אודות המנוי, אלא אם כן חויבה היא למסור מידע זה על פי כל דין ו/או במקרים בהם העברת הפרטים לצד שלישי מחויבת לצורך פעילות החברה ו/או מתן השירות למנוי ו/או לצורך חיוב המנוי בגינו". החברה ביקשה להגיב ולהוסיף כי היא "שומרת בקנאות עלל פרטיות לקוחותיה ובשום אופן אינה מעבירה אותם".
מי באמת אוסף עלי מידע?
צריך גם לתת הקשר לאמירה של רונזבלום: הדיון דיבר על העולם הישן של קניונים פיזיים מול העולם הלא ממש חדש של קניות באינטרנט, ורונזבלום ניסה להתגונן ולספק טיעונים למה קניונים פיזיים עדיין רלוונטיים לקונים ולסוחרים.
עופר שני, מנכ"ל מרמלדה מרקט (קניון מקוון), אמר: "מצד אחד יהיו מלא מלא מוצרים עם הרבה אינפורמציה לגביהם, ומצד שני מלא מלא קונים עם אינפורציה עליהם. השאלה איך אפשר לעשות התאמה טובה. הרכישות יהיו אגנוסטיות לאיפה הן מתקיימות (...) אני יודע שאני אתרכז במילניאלז (ילידי שנות ה-80-90) ולתת להם את הפתרון. מצד הסוחרים – אני חושב, משה, שאתה צריך לתת להם כלים להתמודד עם העניין הזה.
שני העלה את הנקודה החשובה בסיפור הזה: אנחנו מנדבים לכל אפליקציה, ובמיוחד לפייסבוק, כל כך הרבה מידע על עצמנו (אפילו בלי שהיא תצטרך להאזין פיזית למיקרופון, כפי שנטען עליה) – איפה היינו, עם מי היינו, מי אנשי הקשר שלנו, מה אנחנו אוהבים ואיך אנחנו מרגישים. פייסבוק גם יודעת לנתח את התמונות שלנו ולזהות אנשים, חפצים ומיקומים – בלי שנצטרך לפרט את זה במילים.
אתרי ואפליקציות הקניות הגדולים שאנחנו קונים בהם שומרים את כל היסטוריית הקניות. מעבר לזה, האתרים יודעים גם מה אנחנו מחפשים, וגם מה התכוונו לקנות והתחרטנו. ככה הם לומדים להציע את מה שאנחנו צריכים בפעם הבאה.
במרבית המקרים, איסוף המידע חוקי ומותר, אבל הם כפופים לחוקים. אסור למשל להעביר מידע שלכם לצד שלישי ללא רשות. עכשיו, מה זה רשות? זה תנאי השימוש של עשרות העמודים שאיש מכם לא קורא. אם כי באירופה לא מסתפקים בזה, וכך לאחרונה פייסבוק נקנסה לאחר הצהרה לא מדויקת על היכולת לחבר בין חשבוןן הפייסבוק שלנו לחשבון הוואטסאפ.
זה לא באמת חשוב אם איזה מנהל קניון מצלם את הרכב שלנו, מקשר אותו עם הטלפון ושולח סמס שמציע נעליים וקפה בהנחה – ולא ברור אם הוא עושה את זה בכלל ואיך. הנקודה היא שנמאס כבר להגיד את זה, אבל ברגע שאנחנו מתחברים למשהו דיגיטלי, אנחנו מוותרים על הפרטיות שלנו. כמה אנחנו מוותרים? תלוי בנו.