אתר חדש בשם "טורפים" מתיימר להגן על ילדכם ולחשוף שמות, תמונות וסרטונים של פדופילים לכאורה. באתר תוכלו למצוא שמות של גברים שאכן הורשעו בביצוע מעשים מגונים בקטינים, אך גם כאלו שעדיין נמצאים בהליך משפטי ושמם אסור לפרסום על פי חוק. מאחורי האתר החדש עומדים מספר אנשים שמסרבים להחשף בשל בעיית החוקיות של פעילותם. ובכל זאת, א', אחת ממפעילות האתר, הסכימה לשוחח איתנו ולהסביר מדוע לדעתה צריך להפוך את האתרים הללו לחוקיים.
"אם זה יעזור - זה שווה את ההסתבכות עם החוק"
א' היא אם לשלושה ילדים, שחוותה על בשרה פגיעה מינית על ידי פדופיל. "זה היה סיפור קלאסי", היא חושפת, "הוא היה השכן הנחמד שלנו. הייתי בערך בת שש, הייתה לו ילדה בגילי, הייתי באה לשחק איתה והוא היה נוגע בי. אני חושבת שהבנתי שזה לא בסדר רק כשהייתי בת 12, כשהבנתי שהוא מסתכל עלי במבטים אחרים לגמרי".
בשל הקרבה וההיכרות המשפחתית, א' פחדה לפנות לעזרה, "ההורים שלי בקשר איתו עד היום, ולכן אני לא מסוגלת לספר לאף אחד, אבל אני לא מוכנה שדבר כזה יקרה לילדים שלי. זה השפיע עלי מאוד, על קשרים שהיו לי עם גברים בשלב מאוחר יותר בחיים. אני חושבת שאם ההורים שלי היו נחשפים לתמונה שלו הם היו עושים הכל כדי להרחיק אותו מהילדים שלהם. אם זה יעזור לילד אחד, זה שווה את כל האתר ואת כל ההסתבכות שלנו עם החוק"
את לא מפחדת להעצר בעצמך?
"האתר שלנו אולי קצת מעל לחוק בארץ, אבל לא כל החוקים בארץ הם חוקייים. אם בארצות הברית מותר לפרסם פדופילים ואנשים שרק חשודים במעשים כאלו, אז למה בישראל אסור? אם אדם כזה נתפס ושוחרר, ואז שוב פגע בילד – את מי צריך לתבוע?מי לוקח אחריות? אז אנחנו לוקחים את החוק לידיים, אבל אנחנו בסך הכל מנסים לעזור".
חלק מהאנשים עוד לא נשפט או נעצר, אתם יכולים לחרוץ גורלם של חפים מפשע.
"אני לא אהרוס משפחה סתם, רק כשיש לנו התכתבויות מוכחות, או פגישות מתועדות - אנחנו חושפים את האדם. הרי כשגבר בא לפגוש ילדה בת 13, הוא לא בא לשבת איתה לקפה. אני בודקת את העדויות והשיחות בצורה יסודית, אחת כמה וכמה כשמדובר באנשים שעובדים במוסדות חינוך או מוסדות שמטפלים בילדים אוטיסטים. יש המון מגע פיסי במקומות האלה, הם לוקחים את הילדים לשירותים, לכי תדעי מה קורה שם. מבחינתנו אם אדם מבוגרר מצ'וטט עם ילד בן 13 זה ראיות מספיק חזקות, הוא לא משוחח איתו על שיעורי הבית, אלו שיחות בעלות אופי מיני לחלוטין".
למה לא לפנות למשטרה ולתת לה לעשות את עבודתה?
"המשטרה מקבלת את הראיות והיא לא עושה עם זה מספיק. יש אדם אחד למשל, שעצרו אותו בפרוייקט טלווזיוני לעיני מצלמות והכל. וזמן קצר אחר כך הוא הגיע לפגישה עם דובינצקי (לוכד פדופילים, ל"ש). אז איפה המשטרה? איפה הרשויות?"
"האדם שוחרר על ידי המשטרה, ואין מה לעשות"
ב', איש עסקים ובעל הון מקדיש זמן רב לרדיפת פדופילים, הקים את האתר huntpedo.co.il ובימים אלו עובד על אפליקציה שתציג גם היא מידע אודות פדופוליפים. גם הוא, כמו א', חווה תקיפה מינית במעגל הקרוב שלו, וזה גם מה שהניע אותו לפעולה.
"יש לי אינטרס אישי מובהק", מסביר ב', "לפני מספר שנים הייתי בקיבוץ שדה בוקר עם הילדים שלי, והבן שלי שהיה אז בן 13 סיפר לי שאחד העובדים שם דיבר אליו מוזר ושאל אותו שאלות מיניות. חשבתי שזה בגלל שהוא לא מבין עברית טוב, הבן שלי, אבל מאוחר יותר שמעתי שאותו אדם נעצר על ידי המשטרה לאחר שהטריד ותקוף נערים".
"מאוד הטריד אותי שהאיש הזה עובד כבר עשרים שנה עם ילדים ונערים ואיש לא יודע", הוא מוסיף, "הוא משתמש בעבודה שלו בשביל שתהיו לו גישה ישירה לילדים וחייבים לעצור אותו. פניתי למזכירות הקיבוץ וביקשתי תשובות, אבל הם אמרו שהאדם נעצר ושוחרר על ידי המשטרה ואין מה לעשות. ניסיתי לפרסם את הסרטון שלו, ואספתי סרטונים של עוד פדופילים והעליתי אותם ליוטיוב, כי צריך שכולם ידעו על האנשים האלה. אבל יוטיוב הסירו את הסרטונים, אז אמרתי אם אין יוטיוב, אני אקים אתר משלי".
ב' לא חושש מהעבירה על החוק שהוא אולי מבצע, אבל הוא גם לא מאמין שהגברים הללו הם חפים מפשע. "אם אדם שמופיע אצלי באתר רוצה להסביר מה הוא עשה ולמה הוא התכתב עם קטינים, בבקשה. אבל אין להם הסבר מניח את הדעת. פדופיל לא צריך יותר משתי דקות וחיבור לאינטרנט כדי לפגוע בילד, ועד שמערכת המשפט נכנסת לתמונה, הוא יכול לפגוע בעוד ילדים. אני לא יכול לשבת בשקט כל עוד יש לי ילדים. המשטרה והפרקליטות חושבים שיש זמן, הם יחכו שנה שנתיים למשפט ובינתיים עוד ילדים יכולים להפגע. כמו שהם יכולים לקחת לאדם שנפס בנהיגה בגילופין את הרישיון במקום, בלי לחכות למשפט, ככה צריך לעשות לפדופילים. אני רוצה לקחת את הרישיון שלהם לאנונימיות".
ב' לא מוטרד מהעובדה שייתכן והם חושפים אנשים חפים משפע, או אנשים שהתשקמו וחזרו למוטב: "באתרים דומים בעולם מפרסמים את השמות והתמונות של כל מי שנעצר בגין עבירות כאלו, גם את אלו שלא הורשעו לבסוף. אני אמשיך לעשות זאת ואם יסגרו את האתר שלי שכעת יושב על דומיין בארצות הברית, אפתח אתר אחר. תקראי לי הקלינט איסטווד של האינטרנט".
"אי אפשר לתת לאנשים האלה לעבוד עם ילדים"
כשמדווחים בחדשות על מעצר של פדופיל, הורים רבים מנסים לברר במי מדובר: אולי זה השכן, אולי המורה בבית הספר ואולי אפילו בן משפחה. עם זאת, לרוב ההורים לא מקבלים מענה והמידע נותר חסוי. "זו דאגה לגיטימית ביותר", אומר אבי דוביצקי, לוכד פדופילים ברשת, "על אחת כמה וכמה שיש לא מעט מקרים של אדם שנעצר בחשד לפדופיליה וחזר לעבוד בבית הספר. כל עוד המשטרה ומשרד החנוך לא עושים מספיק כדי להרחיק את האנשים האלו מסביבת ילדים, אין פתרון אחר. יש גם לא מעט מקרים בהם החשוד מוציע צו איסור פרסום, ואז יושב בבית, וממתין למשפט כאילו הוא לא עשה כלום".
"טורפים" מפרסם שמות של חשודים ואנשים שלא בהכרח הורשעו בפדופיליה, ולפי החוק, אדם נהנה מחזקת החפות עד שהוכח אחרת. אבל לא כולם יסכימו עם אמירה זו, "אין דבר כזה, במיוחד כשמודבר באיש חינוך", אומר דוביצקי, "כשהם נעצרים הם דבר ראשון שומרים על זכות השתיקה, ואני חושב שכשמדובר באדם שעובד עם ילדים, אסור לאפשר לו לשמור על הזכות הזו ואסור לשחרר אותו עד שהוא לא ייתן הסבר למעשיו. במיוחד כשיש תיעוד למעשיו או תמונות והתכתבויות שלא מותירות מקום רב לספק".
"אין לי בעיה להמתין עד שהמשטרה תעשה את עבדותה", מוסיף דובינצקי, "אבל ראוי שבזמן הזה אותו אדם ייקח חופשה, בדיוק כפי שנהוג בעולם. אני לכדתי כבר עשרות פדופילים, ואין לי אינטרנס אלא עקרונות. כשמורה בבית הספר למשל, נעצר בחשד לפדופיליה, המשטרה אומרת, ובצדק, 'אנחנו לא יכולים להגיד למשרד החינוך מה לעשות' ועדיין אין מניעה שימשיך לעבוד עם ילדים. כשפונים למשרד החינוך הם אומרים החקירה עוד לא הסתיימה ולכן אותו אדם יכול להשאר במסגרת בבית הספר בלי שההורים יהיו מודעים לדבר. אני חושב שאדם שהורשע במעשים כאלו – המידע אודותיו חייב להיות נגיש לציבור. אין סיבה שתהיה לו אפשרות לחזור למוטב ואי אפשר להסתמך על זה שכוחות החוק יעקבו אחריו לנצח, לכן כדאי שכולם ידעו מה קורה".
"בתי המשפט מגנים על העבריינים ולא על הקורבנות"
"הבעיה טמונה בקלות הבלתי נסבלת שבתי המשפט מוצאים צווי איסור פרסום מתוך יתר זהירות על כבודו ופרטיותו של העבריין", מסביר עו"ד גיא אופיר, מתמחה בדיני אינטרנט. "אני לא קורא לעבור על החוק, אבל אני כן קורא לבתי המשפט להתחיל לחשוב ולפעול בזהירות רבה יותר לפני שמטילים צווי איסור פרסום. אם יש אנשים שיש נגדם ראיות חד משמעיות – תמוה בעיני שבית המשפט בוחר לתת צו איסור פרסום. עכשיו למשל אנחנו נלחמים להסיר צו איסור פרסום שנתן בית משפט השלום בראשון לציון בעניין של פדופיל שתקף נער במשך שנים: פגע בו, צילם, תיעד וביצע מעשים מבחילים. אותו פדופיל תובע את הנהלת בתי המשפט ואת המאגר המשפטי ruling.co.il שהעזו לפרסם פסק דין שבו מפורסם מה הוא עשה".
עם זאת, עו"ד אופיר לא ממהר לסנגר אחרי אותם אתרים שמנסים לקחת את החוק לידיים ולא תמיד עושים זאת בשכל רב: "האתרים האלו מצד אחד מבטאים כשל של בתי המשפט, שככל שהם מחלקים יותר צווי איסור פרסום הם מאבדים את אמון הציבור שמוצא דרכים אחרות לעקוף את הצווים. מצד שני בארצות הברית למשל יש אתר ממשלתי פדרלי שאתה מכניס את הכתובת שלך, בוחר רדיוס והוא נותן לך את כל עברייני המין שגרים ברדיוס הזה. לא רק שאין להם זכות שלא ידעו מי הם, אלא יש חובה של השלטון הפדרלי לדווח לאזרחים.
"הבעיה היא כשזה לא מוסדר ואז האתרים האלה בסופו של דבר זה משפט שדה. בעל האתר הוא גם החוקר, הוא השופט וגם התליין. הוא עורך משפט בלי שהוא נותן לאנשים שלא הורשעו עדיין, להשמיע את טענות ההגנה שלהם, מרשיע אותם וגוזר את דינם. פרסום פרטיהם זה עונש לכל דבר, עונש כבד. יש עברייני מין שיותר חוששים מהפרסום מאשר לשבת בכלא. בנוסף, לא כל דינו של פדופיל זהה. יש עבריין שצ'וטט עם קטינות באינטרנט וזה לא תקין ומגיע להם עונש ויש אנשים שבאמת תקפו מינית נערים ונערות, והאתרים האלה לא בהכרח עושים הפרדה מלאה. אי אפשר להגיד שאין הבדל".
עניין נוסף שראוי להתייחסות היא העובדה שמנהלי האתר עוברים בעצמם על החוק: "כל פרסום שם של אדם שנמצא תחת איסור פרסום – זו עבירה על החוק", מסביר חיים פנחס שוגון, הבעלים של משרד חקירות ולשעבר ראש מחלק הבילוש בימ"ר תל אביב, "לא משנה אם זה ברדיו, בעיתון או באינטרנט, כל מי שמפרסם שם כזה צפוי לעמוד לחקירה משטרתית. זו אמנם חשוב לפרסם שמות פדופילים, אבל צריכים קודם כל שאדם יוכר כפדופיל, שיורשע בעבירות מין כלפי קטינים. כל עוד הוא לא הורשע ואם עדיין בהליכי משפט צריך לציין את הדברים כפי שהם".
"ואולי הם למדו את הלקח?"
אלא שהחיים, אתם כבר יודעים, לא תמיד מגיעים בשחור ולבן. בסרט התיעודי "אהבה לא צפויה", שמשודר בימים אלו ביס דוקו, מובא סיפורם יוצא הדופן של דורון ואנסטסיה. לפני כעשר שנים דורון הורשע בביצוע מעשה מגונה בקטינה, אנסטסיה, הוא נשלח למאסר של שלוש שנים. לאחר שיחררו הביעה אנסטסיה חרטה וטענה כי תלונתה הייתה פרי דמיונה. כיום השניים נשואים וחובקים שני ילדים.
באחת הסצנות בסרט, דורון מגלה ששמו מופיע בקיר הבושה של אחד האתרים הללו. הוא מנסה להסיר את שמו ולהסביר למנהלת האתר מדוע הוא לא צריך להופיע בו. הוא לא נענה בחיוב. "הסיפור הזה הסתבר כעלילת שווא ועדיין מפרסמים את השם שלי ומראים את התמונה שלי", אומר דורון, "הם מנסים לעשות לי ציד, לגלות איפה אני גר, להזהיר את הסביבה שלי, הם הגיעו לחברים שלי. איפה ההוגנות פה? מה ההוכחה בלרדוף אחר אדם ששילם את חובו לחברה? זו נקמה מתמשכת וזה לא נותן צ'אנס להשתקם. לא צריך לעשות את זה לאף אחד. זה לא הוגן ולא הגיוני".
אבל אתה יכול להבין הורים שרוצים להרחיק את ילדיהם מעברייני מין?
"אם מדובר באדם שביצע עבירות מין בקטינים ועדיין עובד עם קטינים, צריך ללכת ספציפית לאותו אחד ולהרחיק אותו מסביבת ילדים. אבל לפרסם סתם בקלות, כל שם, באופן גורף, זה לא בסדר. ואם יש אנשים שאולי מעדו פעם אחד, והם למדו את הלקח שלהם? האתר לא מפריד בין המקרים ובין הנסיבות. הנה במקרה שלי למשל, היום ברור שאנחנו מאוהבים. אבל אני לא מדבר רק על עצמי, אלא על כל אדם שטעה ורוצה להמשיך את החיים שלו.
"אני מאמין שבחלק מהמקרים מנהלי האתר משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה. הם מקבעים אנשים כפדופילים, כאנשים שצריך להרחיק מהחברה ולא נותן להם צ'אנס אמיתי להשתקם. חוץ מנקמה, אני חושב על הילדים שלי והייתי רוצה לדעת שהם לא יסתובבו ליד מישהו כזה, אבל זה כמו שאני לא רוצה שירצחו אותם, שיגנבו מהם או שיעשו להם כל דבר רע. אני גם לא רוצה שהם ידרסו. למה לא מפרסמים קיר בושה עם אנשים שיש להם הרבה הרשעות של עבירות נהיגה?"
איפה המשטרה פה אתם בוודאי תוהים. ובכן, המשטרה יודעת על האתרים הללו אבל לא ממהרת לפעול. "המשטרה עובדת לפי סדרי עדיפויות ואינטרס ציבורי", מסביר שוגון ,"יכול להיות שזה לא בראש סדר העדיפויות שלה מטבע הדברים, אבל אני בטוח שזה נמצא על שולחנה ומטופל ברמות של משרד המשפטים ומאגרי מידע, טיפול באתרי אינטרנט ועוד. אילו היו מפרסמים שמות של ילדים שנפגעו אני מניח שפעילות המשטרה הייתה יותר מהירה, אבל ברגע שמרסמים שמות של פדופילים, זה נמצא נמוך יותר בסדר העדיפויות. אבל יגיעו גם אליהם ואל כל מי שמפר צווי איסור פרסום".