למרות שלפעמים מרגיש שסוני שולטת בשוק הקונסולות כבר נתח, בעזרת מותג ה-PlayStation המצליח שלה, האמת היא שהחברה היפנית היא שחקנית חדשה יחסית בשוק המשחקים. סוני נכנסה למשחק רק ב-1994, אחרי נסיון כושל לשיתוף פעולה מסחרי עם נינטנדו. בהתחלה אף אחד לא נתן לה סיכוי, אך בעזרת אסטרטגיה נבונה ומשחקים נהדרים היא הצליחה להפוך את השם "פלייסטיישן" למילה נרדפת לקונסולות ביתיות – והשאר היסטוריה. או נוסטלגיה.
כדי לחגוג את הנוסטלגיה הזאת, שחררה סוני גירסה מוקטנת וחמודה של הפלייסטיישן המקורית, זאת משנות התשעים. המיני-קונסולה הזאת זמינה כבר עכשיו לרכישה בחנויות, וכוללת בתוכה 20 משחקים מובנים (ללא אפשרות לרכוש לה משחקים נוספים. מה שיש זה מה שיש).
גם היום, כמו אז, נראה שהמטרה של סוני היא להדביק את נינטנדו. החברה המתחרה, שסוני מזמן עקפה בפופולריות, שחררה בשנים האחרונות גרסאות מיני של הקונסולות המודרניות שלה, ה-NES וה-SNES, ואלה הפכו להצלחה גדולה, עם מיליוני יחידות שפשוט עפו מהמדפים. סוני ראתה כי טוב, והחליטה לשחרר קונסולה נוסטלגית משלה. אך האם באמת כי טוב? תלוי כמה נוסטלגיים אתם.
אל תצפו לחידושים
מבחינה מעשית, ה-PlayStation Classic עושה בדיוק מה שהיא מבטיחה: נותנת הזדמנות לחזור למשחקים של אז, בלי פשרות ובלי טריקים. מלבד מתיחת הרזולוציה ל-720P, המשחקים רצים בדיוק כמו אז, ומאפשרים חווית משחק נאמנה למקור, בלי טריקים, שדרוגים או חידושים.
את המשחקים בוחרים מתפריט מעגלי די מכוער, שמושפע במידה קלה מהעיצוב של ממשק הפלייסטיישן הזאת. כשתצאו ממשחק מסויים (באמעות כפתור ה-Reset הפיזי על הקונסולה עצמה), הקונסולה תשמור את המיקום שלכם במשחק, ותציע לכם לחזור אליו כשבקשו להמשיך לשחק בו. לכל משחק יש רק נקודת שמירה אחת במתכונת הזאת, מהשיכול להקשות קצת על החיים במקרים שיש יותר מגיימר אחד בבית. לא נורא, אבל די מעצבן.
עוד פיצ'ר שקצת חסר כאן הוא האפשרות להוסיף פליטרים או "גבולות" למסך. מתיחת הרזולוציה הפכה חלק מהטקסטים במשחקים הישנים ללא קריאים, ופילטרים מרככים היו יכולים לפתור את הבעיה הזאת ברוב המקרים.
גם בקרי המשחק המצורפים הם גרסאות של השלטים המקוריים, וזה דווקא כן די נורא. במקור, שחררה סוני את הפלייסטיישן עם שלטים בסיסיים למדי, ללא ג'ויסטיקים אנלוגיים או מנגנון רטט. כשנתיים מאוחר יותר, ובהשראת המתחרה הגדולה נינטנדו (אתם מזהים טרנד?), היא שחררה גירסה 2.0 של השלטים הנ"ל, שכללו הפעם את הגוי'טיקים ואת הרטט.
השלטים שמצורפים לערכת ה-Classic הם השלטים המקוריים ההם, וזה קצת מגביל – גם מבחינה ארגונומית וגם מבחינה פונקצינאלית. למעשה, בגלל החסר ברטט אחד מהרגעים המגניבים ביותר במשחק Metal Gear Solid הופך ללא רלוונטי. חבל.
המשחקים הם הכוכב האמיתי
אבל די לדבר חומרה. הכוכבים האמיתיים בקונסולה הזאת הם המשחקים. והם, ברובם, אחלה לגמרי.
חלק מהכוכבים הגדולים ביותר של התקופה בפנים: Final Fantasy VII, Tekken 3, Grand Theft Auto, Rayman ו-Metal Gear Solid יכולים לספק לבדם עשרות שעות של משחק מהנה. רוב המשחקים האלה נשארו רלוונטיים גם היום, וזה לא עניין של מה בכך.
מצד שני, משחקים גדולים אחרים נעדרים מהרשימה הזאת, כנראה בגלל שסוני התקשתה להשיג (או לא הסכימה לשלם) את הרישיונות להשתמשבהם. מה אין כאן? אין כאן את Crash Bandicoot, Castlevania, Tomb Raider ועוד רבים וטובים.
צריך להגיד – לפלייסטיישן המקורית יש מאות משחקים מעולים, וכל נסיון ליצור רשימה של 20 משחקים בלבד תשאיר חלק מתאוותנו בידינו. ולמרות זאת, ההרגשה היא שרשימת המשחקים הסופית של הקונסולה הזאת רחוקה מלהיות אולטימטיבית, ושעריכה טובה יותר של רשימת המשחקים שנכנסו פנימה היתה יכולה להפוך את החבילה לאטרקטיבית יותר. גם מהבחינה הזו סוני רק היתה צריכה להסתכל על רשימת המשחקים של הקונסולות הנוסטלגיות של נינטנדו כדי לראות איך צריך לעשות את זה.
לחובבי הנוסטלגיה. בלבד
עם חומרה לוקה בחסר ורשימת משחקים מוצלחת אך לא מדהימה, ה-PlayStation Classic מתאימה בעיקר לגיימרים בוגרים, ששיחקו בקונסולה המקורית בזמן אמת ומעוניינים לחזור לתקופה ההיא. הם יעריכו את הנאמנות למקור ואת המחיר האטרקטיבי: החל מ-299 שקלים, שזה בערך מחיר של משחק מודרני אחד.
גיימרים שלא שיחקו בפלייסטיישן המקורית והנוסטלגיה לא בוערת בהם כנראה יהנו פחות. בשביל להפוך את המיני-קונסולה הזאת לרלוונטית בעיניהם, סוני היתה צריכה להשקיע כאן קצת יותר בעוד פיצ'רים וברשימת משחקים מרשימה יותר, ולא לשחרר את המינימום ההכרחי כפי שנראה שהיא עשתה.
ובכל זאת, עשרות שעות לתוך Final Fantasy VII ואחרי הסיבוב המיליון ב-Metal Gear Solid, ה-PlayStation Classic עזרה לי להזכר כמה אדיר היה הדור הראשון של סוני בשוק הקונסולות. לא סתם היא הצליחה להשתלו עליו לגמרי.