אם mako היה אתר יפני, לא היה צורך בסקירת המשחק הזאת. כי לספר ליפנים על Dragon Quest זה קצת כמו לספר לאסקימוסים על קרח, או לישראלים על שערוריות של מירי רגב: כולם יודעים שזה שם, כולם לא יכולים לחיות בלי זה.
אבל במערב בכלל ובישראל בפרט Dragon Quest היא סדרת משחקים ליודעי דבר בלבד, שאף פעם לא הצליחה לשחזר את ההצלחה הגדולה שלה בארץ השמש העולה. שם, אגב, ידוע שהמשחקים החדשים בסדרה יכולים לצאת רק בסופי שבוע מכורח חוק מדינה, אחרת כל הילדים היפנים יבריזו מבית הספר וכל המבוגרים ידפקו ברז לעבודה. הסיפור הזה לא נכון, אבל כמו כל אגדה אורבנית הוא מעביר נקודה מסוימת.
האם הנקודה הזאת היא "מיליארד יפניים לא טועים" (כן, אני יודע, זה עובד יותר טוב עם סינים אבל תזרמו איתי), או "וואו היפנים האלה ממש ממש מוזרים?". לקחתי את המשחק החדש, Dragon Quest XI, לסיבוב כדי לבדוק.
מרגיש כמו פעם
סדרת Dragon Quest פועלת בתוך ז'אנר משחקי התפקידים היפנים (jRPG). אם אתם מכירים את סדרת Final Fantasy הפופולרית יותר במערב, אתם יודעים למה לצפות: סיפור מסע על קבוצה של חברים שיוצאת להציל את העולם, ועושה זאת על ידי הבסת כמות אינסופית של מפלצות בדרך.
שלא כמו Final Fantasy, שמנסה להמציא את הגלגל מחדש בכל משחק ומשחק, ב-Dragon Quest אוהבים להתמקד בנוסטלגיה. האווירה של המשחקים האלה לא השתנתה אף פעם, מה שמקנה למשחק החדש ניחוח נוסטלגי במיוחד: הסיפור קליל, העולם צבעוני ומזמין, וההרגשה היא של סדרת אנימציה יפנית לילדים (תורמת לכך העובדה שעל העיצוב אמון אקירה טורייאמה, מי שעיצב את סדרת Dragon Ball).
זה אומר שמי שמחפש משחקים "בוגרים" או אפלים לא ימצא את מבוקשו כאן. מצד שני, מי שרוצה להתרפק אל מול משחק כיפי ולא מאיים, כזה שאפשר בכיף לשחק בו אחרי יום עבודה ארוך או ארוחת חג מפוצצת - זה בהחלט המקום.
פשוט אבל אפקטיבי
גם מבנה המשחק ומערכת הקרב שמרו על גחלת העבר, ולא עברו שינויים מהותיים. המבנה יקח אתכם לטיול ברחבי העולם רחב הידיים של המשחק. כל "רגל" של המסע תוביל אתכם לעיר חדשה, בה תגלו תעלומה שצריך לפתור או אנשים שצריך לסייע להם (בדרך כלל על ידי הבסת מפלצת מפחידה במיוחד). אחרי שתסיימו לסייע לתושבי העיר תקבלו את האישור להמשיך לאיזור הבא של מפת המשחק, שתכלול עוד עיר ועוד תעלומה.
כל חלק כזה יקח לכם בערך שעתיים, מה שמאפשר לשחק במשחק הזה לסירוגין, וזה ממש ממש נחמד בתקופה הזו בשנה, בה משחקים חדשים יוצאים כמו פטריות אחרי הגשם. כמובן שיש גם סיפור אחד ארוך שמתפתח לאורך כל המשחק, אך הוא מספיק פשוט כך שניתן לזכור אותו ולעקוב אחריו גם אחרי שבוע-שבועיים שלא נגעתם במשחק. בין אם תשחקו אותו טיפין טיפין ובין אם תגמעו אותו ברצף, המשחק הזה
מערכת הקרב בנויה על תורות. החבורה שלכם תתקל בחבורת מפלצות, ואתם תצטרכו להטיל על כל אחד מחברי החבורה הוראות לגבי מה אתם מעוניינים שהוא יעשה (יתקוף, יגן, ישתמש בקסם וכו'). למי שאין כח לנהל קרבות קיימת גם אפשרות לעבור למצב אוטומטי, שיגרום לקרבות לרוץ לבד ולכם להסתכל מהצד, אבל זה לא ממש מומלץ כי זה די משעמם.
המשחק החדש כולל כמה חידושים למערכת הזאת על פני המשחקים הקודמים, שיאפשרו לכם להחליף כלי נשק ולוחמים בזמן הקרבות ממש (ולא רק בין הקרבות כמו במשחקים הקודמים). זה נשמע שינוי פעוט, אבל הוא משנה את הטקטיקה בצורה מהותית, והופך את הקרבות למעניינים יותר מבעבר.
מצד שני, הבעיה הגדולה של הקרבות היא שהם פשוט קלים מדי, כנראה כדי לקרוץ לקהל שאינו "גיימרי" במהותו. אפשר אמנם להעלות את רמת הקושי, אבל גם אז העסק לא מרגיש מספיק מאוזן. זה אמנם לא שובר את המשחק, אבל כן קצת מעצבן.
מה בכל זאת חדש?
ה-Dragon Quest החדש הוא הפעם הראשונה בה המשחקים המרכזיים בסדרה הזו מגיעים לקונסולת HD, ואכן, הגרפיקה היא החידוש המרכזי כאן: העיצוב הצבעוני והמצוייר משתלב עם טקסטורות ריאליסטיות, ויוצר אפקט מרהיב: המשחק הזה פשוט יפהפה.
גם סצנות המעבר המתוסרטות הפכו לדרמטיות יותר, ומרגישות הרבה יותר כמו סצנות מסדרות האנימציה שהמשחק שואב מהן השראה. הדיבוב האנגלי מוצלח מאוד, במיוחד בזכות ההחלטה לתבל כל עיר בניב מקומי משלה של אנגלית, עם מבטא ייחודי לכל עיר ועיר. כך, תושבי העיר שמזכירה את יפן מדברים אך ורק בהייקו, והאזרחים שגרים בגירסה של המשחק לוונציה מדברים במבטא איטלקי כבד. זה טאץ' קטן שמוסיף המון אופי למשחק.
וחוץ מזה אין הרבה חדש. אבל זה לא בהכרח דבר רע. כי Dragon Quest XI הוא יישום מעולה לכל מה שהפך את הסדרה הזו להצלחה גדולה, ופשוט תענוג לשחק בו. גם אם אתם לא יפניים.