כשהייתי קטנה, סרטי דיסני היו הדבר האהוב עליי בעולם. קלטת ה-VHS של "אלאדין" עברה במכשיר הוידאו המשפחתי לכל הפחות מאות פעמים, ואני זוכרת את הפעם הראשונה בה הלכתי לראות את "בת הים הקטנה" בקולנוע והתאהבתי בסיפורה ובקולה של אריאל.
בדיסני יודעים לתרגם את הנוסטלגיה הזאת לכסף גם היום. זה לא סתם שכל הסרטים הקלאסיים שגדלתי עליהם יוצאים מחדש בגרסאות מצולמות (ואגב, וויל סמית' כג'יני? לא רואה את זה מצליח). בדיסני יודעים שכל מי שהתאהב בסרטים האלה בילדותו ישמח לשלם עליהם מחדש, ומי שעדיין לא מכיר ישמח להתאהב בהם לראשונה בגרסאות החדשות.
גם לגיימרים דיסני יודעים לפנות. בערך. סדרת Kingdom Hearts נמצאת איתנו מתחילת שנות ה-2000, ומאפשרת לשחקנים לבקר בשפע עולמות המבוססים על סרטי דיסני מכל הזמנים. המשחקים, שפותחו על ידי אולפן משחקים שאחראי לסדרת התפקידים Final Fantasy (המשחקים הקודמים בסדרה אף כללו דמויות מהסדרה הנ"ל), הפכו למשחקי קאלט האהובים במיוחד על חובבי דיסני.
המשחק החדש בסדרה, Kingdom Hearts 3, יצא אחרי למעלה מעשר שנים של פיתוח. והאמת? היה שווה לחכות.
נוסטלגיה מודרנית
כמו ברוב המשחקים הקודמים בסדרה, המשחק יציב אתכם במגפיו הגדולות במיוחד של סורה, טיפוס די מעצבן בסך הכל, שביחד עם דונאלד דאק וגופי יוצא למסע בנסיון להציל את הייקום כולו מארגון מסתורי שמנסה להרוס אותו תוך כדי שימוש במפלצות חסרות לב.
כל שלב במשחק מתרחש בעולם אחר של דיסני, בו תפגשו שפע של דמויות אהובות ותסייעו להן לפתור בעיות שונות תוך כדי שאתם נלחמים במלאן מפלצות. חלק מהעולמות משחזרים אחת לאחת את עלילות הסרטים עליהם הם מבוססים, בעוד חלק מספרים סיפורים חדשים לגמרי. לראשונה בסדרה, המשחק הנוכחי כולל גם עולמות המבוססים על סרטי פיקסאר, שזה משמח אותי מאוד בתור מעריצת Toy Story חסרת תקנה.
הדבר שתעשו הכי הרבה במשחק יהיה להלחם במפלצות (טוב נו, יכול להיות שהדבר שבאמת תעשו הכי הרבה יהיה לצפות בסצנות מעבר, אבל נתעלם מזה). למרבה המזל, המשחק החדש כולל מערכת קרבות לא רעה בכלל. בכל רגע נתון תוכלו להרביץ לאויבים עם חרב-המפתח שלכם, או לחלופין לירות עליהם מרחוק כישופים שונים ומשונים.
ברגע שתרביצו מספיק, תוכלו להשתמש בשלל יכולות מיוחדות, מרביתן פסיכיות לחלוטין (נניח: לזמן לשדה הקרב ספינת פיראטים שלקוחה ישר מדיסנילנד, או להתחיל לרכב על סימבה-יורק-אש ולשרוף את כל האויבים שמסביב. וכן, זה כיף בדיוק כמו שזה נשמע).
בגדול, נראה שהמשחק פועל לפי פילוסופית "בואו ניתן לשחקן כמה שיותר חיזוקים חיוביים", כשהחיזוקים כאן הן אותם מתקפות מיוחדות. בממוצע, כל 20 שניות בערך תוכלו להשתמש ב(לפחות) אחת כזאת, סוג המתקפה המיוחדת יהיה תלוי בשלל תנאים כמו המיקום שלכם לעומת הדמויות האחרות, החרב שאתם משתמשים בה, האויבים שאתם תוקפים וכדומה.
ריבוי המתקפות המיוחדות הופך את מערכת הקרב למרהיבה ברמות פסיכיות. כמעט בכל רגע יהיה איזה משהו נוצץ ומהיר על המסך שיסייע לכם לחסל את האויבים. זה הופך את המשחק לקל מאוד. מלבד מספר בוסים שהיוו אתגר-קל, עברתי אותו בלי להתאמץ בכלל. כמובן שאפשר להעלות את רמת הקושי, אך גם ברמות הקשות יותר לא מדובר במשחק שובר-אצבעות.
הבעיות שנשארו
הבעיה הגדולה של Kingdom Hearts 3 היא שלא כל העולמות שהוא מציג נולדו שווים. חלקם מרהיבים, חדשניים וכיפיים. כך למשל, העולם המבוסס על סרטי "צעצוע של סיפור" כולל איזור ענקי ויהפהפה שכולל עשרות קרבות, עם מכאניקת משחק מוצלחת שנוצרה אך ורק לשם הקרבות האלה (אותה אני לא מציינת כאן כדי לא לספיילר למי שעדיין לא שיחק). גם העולם של "פלונטר" מצויין, בעיקר בזכות הגרפיקה עוצרת הנשימה שלו, והעולם המבוסס על "שודדי הקאריביים" מרגיש כמו גירסה מיניאטורית של המשחק האחרון בסדרת Assassin’s Creed.
לעומת זאת, העולמות של "מפלצות בע"מ" ו"לשבור את הקרח" הם דוגמאות מצויינות לכאלה שקיבלו טיפול פחות מוצלח. הם ליניאריים יחסית, רפטיטיביים מאוד ולא מצליחים להלהיב בשום שלב. ניכר שהושקעה בהם הרבה פחות מחשבה ואנרגיות יצירתיות. התוצאה היא משחק לא אחיד, שנע בין רגעים נהדרים לבין שעות שלמות שמרגישות כמו "פילרים".
יש גם כמה בעיות שהיו נוכחות במשחקים החוזרים שחוזרות גם במשחק הזה. הסיפור הוא עדיין קישקוש חסר תקנה עם יותר מדי מסרים פסאדו-פילוסופיים על נפש האדם ומהות החברות, כמו גם התפתלויות עלילתיות מפרכות וכמות בלתי נתפשת של סצנות מעבר לא אינטראקטיביות. לקראת סוף המשחק, שהתבקשתי לצפות בעוד 40 דקות רצופות של סצנות כאלה עם דמויות חדשות שמניעיהן לא ברורים, פשוט הנחתי את השלט בצד והלכתי להכין לעצמי כוס קפה. יש גבול. לפחות הקפה יצא טעים.
המשחק גם כולל עומס לא ברור במכניקות משחק. המעצבים של המשחק העמיסו על מערכת הקרב שלו עוד ועוד אפשרויות, עם סוגים רבים של מהלכים מיוחדים שלא תמיד עובדים כל כך טוב זה עם זה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי משתמשת בבערך 60% מסך המכניקות שהיה למשחק להציע. ה-40% הנותרים פשוט לא היו יעילים מספיק (או שפשוט שכחתי מקיומם מיד אחרי שהוצגו בפעם הראשונה). עורך שהיה יודע לחתוך את השומן היה משאיר מערכת קרבות רזה יותר אבל גם מהודקת יותר.
כמו ביקור בדיסנילנד
סדרת Kingdom Hearts זכתה במהלך השנים למעריצים רבים אך גם לשונאים רבים. אלה ששונאים את המשחק וטוענים שהמשחקים האלה מטופשים וילדותיים מדי כנראה לא ישנו את דעתם אחרי המשחק החדש. במאמר צד, זה נשמע לי די טאוטולוגי לטעון שמשחק שמבוסס על סרטי ילדים הוא ילדותי. זה לא חלק מהעניין מלכתחילה? אבל נו, שיהיה. מצד שני, חובבי הסדרה יגלו שהמשחק החדש הוא הכי מוצלח בה – בפער עצום. רבות מהמגרעות של המשחקים הקודמים תוקנו, והמשחק החדש מרגיש מודרני ועכשווי יותר מאי פעם.
ומה עם מצטרפים חדשים לסדרה? הם ימצאו משחק אקשן יעיל עם מערכת קרב מתגמלת (גם אם טיפה מסורבלת), גרפיקה טובה והזדמנות להפגש עם דמויות שהם וודאי מכירים מהקולנוע והטלוויזיה. בשביל להנות מכל זה הם ייאלצו להתעלם מהסיפור הלא ברור, אבל זה עניין שבהחלט ניתן לצלוח.
בקיצור – הלא הייטרים שבקרב הקוראים ימצאו דברים להנות מהם במשחק החדש, בוודאי אם בוערת בהם הנוסטלגיה למותגים של דיסני ופיקסר. המשחק רחוק מלהיות מושלם, אבל ביננו, אף אחד לא מושלם. בעצם, אולי מיקי מאוס כן.