אחת הדילמות הגדולות שלי, בבואי לכתוב סקירות-משחקים, היא הנסיון העקר להבדיל בין הדיעה האישית שלי לאיכות ה"אובייקטיבית" של המשחק. מה צריך להיות גזר דינה של ביקורת העוסקת במשחק איכותי, אך כזה שהוא לא בדיוק הטעם שלי? האם אני צריכה לקטול אותו או להלל אותו?

מעטים המשחקים שהציתו את הדילמה הזאת בעוצמה שהצית אותה Death Stranding, המשחק החדש של יוצר המשחקים הידאו קוג'ימה (Metal Gear Solid). מצד אחד, אין ספק שמדובר באחד המשחקים המקוריים והמעניינים שיצאו בשנים האחרונות ובדבר שאף פעם לא ראינו קודם. מצד שני, באף אחת מ-60 השעות שביליתי איתו לא היה לי ממש כיף. 

דילמה, כבר אמרתי?

רשות הדואר: המשחק

בבסיסו, Death Stranding שם אתכם במגפיו הבלויות של סם פורטר-בריג'ס, שליח דואר בעולם פוסט אפוקליפטי. בתחילת המשחק סם יחבור לגוף שהוא ספק תאגיד ספק ממשלה, ויישלח לחבר את השאריות של ארצות הברית לאינטרנט (טוב נו, זה לא בדיוק אינטרנט אבל להסביר את המונחים הטכניים של המשחק יקח כמה אלפי מילים ולאף אחד אין סבלנות לזה) ועל הדרך לבלדר חבילות. 

בקיצור: אתם משחקים דוור שהוא גם טכנאי אינטרנט. או טכנאי אינטרנט שהוא גם דוור. מה שלא יהיה, זה ממש לא הארכיטיפ הלעוס של גיבורי פעולה במשחקים, ורק על בחירת המקצוע המשונה הזאת מגיעות לקוג'ימה מחיאות כפיים.

אבל כמה שהמקצוע של גיבור המשחק מוזר, הדבר המוזר באמת הוא עולם המשחק. האפוקליפסה שתקפה אותו שינתה לחלוטין את חוקי הפיזיקה, וגרמה למוות לחיות לצד החיים. הנה רשימה רנדומלית של דברים שלמדתי על עולם המשחק בשעתיים הראשונות ששיחקתי בו: גופות גורמות לפיצוצים אטומיים אלא אם כן שורפים אותן; חוף ים מסתורי משאיר את כל מי שנמצא בו צעיר לנצח; תינוקות שהוכנסו לרחמים מלאכותיים יכולים לראות מפלצות בלתי נראות; תינוקות יכולים להתקלקל; גשם מזיז את הזמן קדימה; יש אנשים שחוזרים לחיים אחרי שהם מתים; לייקים יכולים להעביר אנשים על דעתם. 

מוזר מספיק בשבילכם? ככל שתתקדמו תגלו שזה רק קצה הקרחון. 

מוזר אך קוהרנטי

כשעולם המשחק כל כך מוזר, ברמה שגרמה לי לא אחת לתהות אם קוג'ימה פשוט המציא לו חוקים רדנאומליים בהשפעת סמים פסיכוטיים, אפשר לצפות שהמשחק כולו יהיה לא ממש קוהרנטי בעקבות כך. למרבה השמחה, זה לא המצב ב-Death Stranding. 

בצורה די מופלאה, קוג'ימה מצליח לנווט בין בניית עולם ביזארית לחלוטין לבין העברת מסר אוניברסלי וברור. Death Stranding מקדש לכל אורכו את רוח ההדדיות האנושית. הדמויות הווירטואליות ישבחו אתכם בכל פעם שתביאו להם חבילה שהם חיכו לה, או שתחברו את המוצב הקטן שהם נמצאים בו לאינטרנט. על כך פעולה קטנה במשחק תקבלו לייקים, שיפתחו לכם בהדרגה יכולות חדשות ויהפכו את כישורי הבלדרות שלכם למוצלחים יותר. 

אך השוס הגדול הוא הדרך בה המשחק מתחבר לאינטרנט (האמיתי, לא המוזר שהוא חלק מעלילת המשחק). במהלך המשחק, תוכלו להציב בעולם כל מיני מבנים שיוכלו לעזור לכם ולשחקנים אחרים בדרך. למשל, לבנות גשרים מעל נהרות שוצפים, או להציב סולמות שיסייעו לכם לטפס על צוקים גבוהים. המבנים שתשאירו בדרך יופיעו גם אצל שחקנים אחרים, בזמן שהעולם "שלכם" יאוכלס בחפצים שהשאירו שחקנים אחרים. העזרה לזולת היא לא רק תיאורטית, היא אמיתית לגמרי, ואין מילה לתאר את גודל השמחה לגלות חבל סנפלינג שהשאיר אחריו שחקן אנונימי בדיוק במקום שהייתם צריכים אחד. 

המכאניקה הזאת מתחברת בצורה מושלמת לתמה הכללית של המשחק. תעזרו לאחרים, והם יעזרו לכם. עם כזו רוח אנושית, אפילו האפוקליפסה לא תוכל לעצור אתכם. 

איפה כיף

חדי העין שבקוראים יגלו שבעוד שפכתי לא מעט מילים על האווירה והמסר, לא ממש כתבתי עדיין על הגיימפליי. וכאן מגיעים לעכב אכילס של המשחק הזה. לא ממש כיף לשחק בו. בעצם, הרשו לי להיות תקיפה יותר: ממש ממש ממש לא כיף לשחק בו. 

אפשר להגדיר את המשחק בפשטות כ"סימולטור הליכה". רוב מה שעושים בו זה ללכת מנקודה א' לנקודה ב'. רק מה, ההליכה לא ממש פשוטה. צריך לשמור על שיווי משקל, להזהר לא ליפול למים כשמנסים לחצות נהרות, למצוא כיצד לטפס על רכסי הרים וכו'. כל זאת בזמן שיש לכם מטען כבר מאוד על הגב, שיספוג נזק אם במקרה תאבדו שיווי משקל ותיפלו על התחת. 

רוב רובו של המשחק הוא סדרה של מסעות בין נקודות שונות במפה. כל מסע כזה יכול לקחת כ-15-30 דקות, והוא יהיה מורכב בעיקר מהליכה איטית ונסיון לאתר כל סלע זעיר שיוצא מהקרקע ועלול להמעיד אתכם. וזה… לא מאוד מעניין. ולא מאוד כיף. העובדה שבסוף המסע כל מה שתקבלו זה חבילה חדשה, אותה תצטרכו לסחוב למקום אחר, לא ממש מעודדת.

וזה עוד בלי שהזכרתי את המפלצות. כי בלעדיהן, הייתי יכולה לפחות לפטור את המשחק הזה כ"משחק זן". אבל מדי פעם תיתקלו במפלצות ענקיות ובלתי נראות ואז תצטרכו לנסות להתחמק מהן (במקרה הטוב) או להלחם בהן (במקרה הרע). בכל מקרה, כל היתקלות כזאת עם מפלצת תסיט אתכם מהמסלול המתוכנן שלכם, ותאריך את הטיול שלכם בעוד כמה דקות מעיקות. לא כיף. 

בהמשך המשחק אמנם המסעות קצת מתקצרים בזכות שיפורים וכלי-רכב, אבל לקראת הסוף מחליפים אותם סצנות מתוסרטות ארוכות ורפטטיביות, שמסבירות דברים שכל שחקן עם חצי אונה מתפקדת יכל להבין לבד הרבה קודם. בקיצור: קוג'ימה, התשת. 

תמיד איתך, דואר ישראל

דילמת המבקרת: מה כותבים על משחק שמצד אחד עניין אותך אך מצד שני תסכל ושעמם אותך? האם להמליץ עליו לקוראיי הנאמנים, או שמא להמליץ להם על משחקים קומיוניקטיביים יותר, גם אם שאפתניים פחות?

התשובה תלויה בעיקר במידת הסבלנות שלכם. אם אתם מוכנים לוותר על הכיף בשביל משחק שמתיימר להיות יותר מרק "מוצר בידורי", אלא, רחמנא ליצלן, יצירה אמנותית עם משהו להגיד על העולם - כנראה שתהנו מהמשחק. בעצם, אולי "תהנו" היא מילה חזקה מדי, אבל ללא ספק הוא יגרה לכם את האינטלקט. אם לעומת זאת האקשן והריגושים חשובים לכם יותר - כדאי שתשארו בקרקע בטוחה יותר, ותשקיעו את הכסף והזמן שלכם במשחקים אחרים.