"מה, אתה לוקח אותי לחדר בריחה"?
"כן".
במונית דממה.
זה התחיל הכי גרוע שאפשר. ערב יום ההולדת שלה. הילדות עוד לא נרדמו, בבית בכיות מכל פינה, העצבים מרוטים וכל האספירציות שלנו מתחילות ונגמרות בדייט של שלוש שעות רצופות עם הכרית. אה, והיא אף פעם לא עשתה חדר בריחה. לא אמרתי לה לאן הולכים. פחדתי. משהו אמר לי שזה לא היום להתחיל משהו חדש בהפתעה. היה מאוחר מדי.
בכניסה ל-Hacktic City Quest פגשנו זוג חברים והתחלקנו לזוגות: היא נטשה אותי לטובת ההיא בלי להביט אחורה. נשלחנו ל"חדר תדרוכים": מסכים על הקירות, גרפיקה וסאונדים של סרט פעולה. המדריך מסביר שאנחנו צוות כוח מיוחד שרודף אחרי איזה נסיוב או וירוס או מדען מטורף או משהו מכל אלה, אל תתפסו אותי במילה, כי בינתיים אני נמנע מלהסתכל לה בעיניים, שלא לפגוש תמיהה בואכה זלזול בואכה וואט דה פאק אני עושה כאן. כן, אנחנו צוות ביון שמחפש את הנסיוב הסודי באמצע שרונה בתל אביב. ספר את זה לשתי ילדות שבוכות בבית לבייביסיטר איפה אמא.
קיבלנו מים ואייפד, ושנייה לפני שזה מתחיל שאלתי את המדריך בשקט, איך מוודאים שאני והחבר לא מנצחים בטעות. רק זה חסר לי, שהיום הזה ייזכר כיום ההולדת שבו גררתי אותה להפסיד לי בחדר בריחה מצ'וקמק. ההוא הסתכל עלינו כמו מפגרים וזרק אותנו לרחוב. מכאן הכל קרה נורא מהר. המפה על האייפד כיוונה אותנו לנקודה שבה מצאנו קוד על הקיר. כשהפנינו אליו את מצלמת האייפד, הוא הפך לדלת של כספת במציאות מדומה. הצופן הוא חידה. הרמזים מסביבך. זה בכלל לא חדר בריחה. אין חדר. אתה בחוץ. החידות והרמזים מתנהלים בין הקירות, הרחובות והמרתפים של שרונה.
אנחנו מתבחבשים קצת עם הקוד של הכספת. הזמן מתקתק, אבל אין מצב שאנחנו נכנעים ולוקחים רמז. סוף סוף פתרנו. האייפד שולח אותנו למשימה הבאה על גבי מפה. צופן מסתתר על גבי תא דואר גרמני עתיק. החבר יודע גרמנית. זה לא עוזר, זה תוקע. הן מגיעות, מסתודדות, צוהלות ורצות הלאה. סעמק. פתאום רעש עמום מאחורינו. בחושך אנחנו רואים גבר גדול לבוש שחורים מתרחק בהילוך מהיר, משאיר מאחוריו מזוודה בתקן צבאי. פתחנו. בפנים, בין היתר, פנס אולטרא סגול, מסך נייד, מד דיגיטלי כלשהו ומשקפיים מקטבים. מצאנו את עצמנו במרתפי הטמפלרים, מחברים את המסך לקופסת חיבורים נסתרת כדי לאתר רמז בוידיאו, בוהים במסך שבור במרתף אחר, מערבבים בדייקנות טיפות ממבחנות כדי להגיע לנוסחה המדויקת ולצבע הנכון, מעירים לחיים קודים של VR על גבי המסך, מחפשים כתב סתרים אולטראסגולי על הקיר ומשכנעים צ'אטבוט בסלולר שלנו לתת לנו את הפתרון לחידה הבאה. בין לבין, אנחנו קולטים את הצלליות שלהן חומקות מעבר לקיר למשימה שעוד לא הגענו אליה, נמנעות אפילו מלהתעניין בשלומנו.
להודות בהפסד?
אולי עדיף ככה. כי קל זה לא היה. למעשה, נתקענו יותר מפעם אחת. לקחנו שניים שלושה רמזים. האמת שהיינו כבר ממש בלחץ. יש שעה וחצי למשימה. עשר דקות לפני הבאזר, היא כותבת לי בוואטסאפ, אנחנו כבר במסעדה, מה להזמין לכם. השותף שלי מביט בי ברחמים ומציע שנודה בהפסד, נחזיר את הציוד למפקדה ונמהר אליהן כדי להציל מה שנשאר מהזוגיות. שכח מזה, אני מסנן ומגביר את קצב ההליכה, יש עוד משימה אחרונה ממש מעבר למדשאה פה, תמצא לי את השועל הכתום.
סיימנו כששעון העצר של המשחק הראה 0:00:01. שנייה אחת בודדה הפרידה בינינו לבין שיימינג המאה. בחזרה למפקדה, אנחנו מתקררים מהזיעה ומהמבוכה, כשהמדריך נזכר בחיוך בשאלה ששאלתי לפני שהתחלנו. איך לוודא שהן לא מפסידות? אז הן לא רק ניצחו, אלא הגיעו למקום השני של כל הזמנים. כבן זוג טוב, אשמח אם תימנעו מלהגיע לשם ותאפשרו להן להישאר על קיר התהילה לנצח.
Hacktic City Quest, ארניה 13, מתחם שרונה, תל אביב. מחירים: 100-125 שקלים לשחקן, תלוי במספר השחקנים.