אם צפיתם במסע בן כוכבים, הנוסע השמיני, או בלייד ראנר, זכיתם לראות את החזון העתידני של המעצב והמאייר סיד מיאד, שנפטר ממחלת הסרטן בגיל 86 ממש לאחרונה בסוף העשור. מיאד אחראי לציורי הקונספט, המודלים והשרטוטים שיצרו בסופו של דבר את המראה של הסרטים הללו.
ערים קולנועיות רבות שאבו השארה ממיאד ומבלייד ראנר, אך כל אחת מהן לקחה את הקונספט למקומות שונים ומעניינים בזכות עצמם. חלקן הן פנטזיה זוהרת ומלהיבה, ואחרות חוזות לנו עתיד קודר ואפל, אך כולן היו ונותרו ערים שבוודאי היינו שמחים לבקר בהן ולשבת בהן לקפה עם סיד, לו היו קיימות במציאות.
לוס אנג'לס, 2019 (בלייד ראנר)
העיר לוס אנג'לס המוצגת בסרט הקולנוע "בלייד ראנר" (ושוב בסרט ההמשך, "בלייד ראנר 2049") היא אבטיפוס לכמעט כל חזון עתידני שיוצג על המסך לאחריה. סיד מיאד הושפע ללא ספק מערי הענק האסייאתיות ובראשן טוקיו, ויצר מראה המשלב בין גורדי שחקים עצומים, מסכים וניאונים אדירים, צפיפות כמעט בלתי נסבלת - אך גם המון יופי וקסם. אי אפשר להתעלם גם מכלי התחבורה המרכזי בעיר: מכוניות מרחפות.
שנת 2019 כמובן כבר הגיעה, ולוס אנג'לס עדיין נראית כמו… ובכן, לוס אנג'לס, ורחוקה מאוד מהדיסטופיה המופרעת של בלייד ראנר. מכוניות מרחפות הן עדיין חלום רחוק, שלא לדבר על הרובוטים האנושיים שהם למעשה עיקר העלילה. אולם סיד מיאד מלכתחילה לא כיוון לריאליזם מוחלט, וצדק לפחות בחלק מניחושיו. מסכי ענק, לדוגמה, הם בוודאי חלק בלתי נפרד מחיינו היום, ואין ספק שככל שערים יהפכו צפופות יותר ויותר, נשאר עם כיוון אחד לבנות בו - למעלה.
ניו-יורק, 2259 (האלמנט החמישי)
העיר ניו-יורק של סרט הקולנוע "האלמנט החמישי" היא כמעט תמונת המראה של לוס-אנג'לס מ"בלייד ראנר". גם כאן הנוף הוא של גורדי שחקים עצמים ומכוניות מרחפות, אך במקום מראה אפור, קודר ומעורר אימה ויראה, עיר העתיד של "האלמנט החמישי" היא מקום צבעוני, שמח ואופטימי בדרך כלל. העיצוב הזה מצליח לשלב, בהישג שלמעשה לא שוחזר מאז לטעמנו, בין חזון מופרע ולא סביר בעליל, ובין אלמנטים ריאליסטיים לחלוטין - כמו סניף עתידני של מקדונלדס שלא רחוק ממראה סניפי החברה בימינו, למעט העובדה שאיננו צף בשחקים.
היל וואלי, 2015 (בחזרה לעתיד 2)
כשמרטי מקפליי קופץ לביקור בעתיד של עיר מגוריו, היל וואלי, הוא מגיע למקום שהפך מעיירה מנומנמת לעיר סואנת ועמוסה. אפשר כמובן להתעכב על אי הדיוקים המפורסמים: שנת 2015 באה והלכה, ועדיין אין לנו לא מכוניות מעופפות ולא פיצות קפואות שבאמת כדאי לאכול (למרות שנעליים ששורכות את עצמן - דווקא יש!). אבל אולי שווה להתמקד בעיקר, שם "בחזרה לעתיד" מדייקת: העתיד כמעט ולא מותיר מקום ליישובים שקטים ומנותקים. לפני שמתחילים לדמיין את עיר העתיד, אולי כדאי להדגיש קודם כל שהעיר היא העתיד, ואת זה עשה "בחזרה לעתיד 2" עבור עשרות מיליוני צופים ברחבי העולם.
מגה סיטי אחת, 2141 (השופט)
סרט הקולנוע "השופט" בכיכובו של סילבסטר סטאלון הוא לא בדיוק קלאסיקה קולנועית, אך לפחות בדבר אחד הצליח בגדול: יצירת מראה קוהרנטי, מסקרן ואף מאיים של עיר עתידנית. גם כאן משוחזר מראה גורדי השחקים המהפנט של "בלייד ראנר", אך בתוספת שלא ניתן להתעלם ממנה: הבדל עצום, בלתי נתפס, בין יושבי הקומות העליונות שנהנים מכל הטוב שרק אפשר לדמיין, ובין "קומת הקרקע", שם גרים העניים וחסרי המזל בתנאים תת-אנושיים. נדמה שבשנים שחלפו מאז צאתו של הסרט, הפערים הכלכליים בחברה אכן גדלו, ולמרבה ההפתעה דירות פאר במגדלי יוקרה הפכו אופנתיות יותר מאחוזות מבודדות. וכן, גם התחושה שהשלטון משרת יותר את אלו שיש להם, ולא מהסס לשלוח את המשטרה להתעלל בעשירים פחות.
סאן אנג'לס, 2032 (איש ההרס)
הופעה שנייה לסטאלון ברשימה שלנו, בסרט קולנוע שגם נחשב מוצלח הרבה יותר מ"השופט", וגם מציג חזון עתידני הרבה יותר אופטימי, עם עולם שבו אין יותר אלימות כמעט משום סוג - אפילו לא קללות. מצד שני, החזון האוטופי הזה מתקיים בזכות טכנולוגיה שנשמעת כעת כנבואה ריאליסטית עד אימה: פיקוח מחמיר ותמידי אחרי כל תנועה וכל מילה שאותה אומרים תושבי העיר, דרך מצלמות, מיקרופון, ואפילו מכשירים שנראים כמו גלגול ראשוני של הסמארטפון שכולנו מכירים. וכן, גם מכוניות אוטונומיות, טכנולוגיה שכבר נמצאת ממש מעבר לפינה.
מטרופוליס
אם נותנים כבוד לבלייד ראנר, אי אפשר שלא להקדיש כמה מילים גם למטרופוליס, סרט גרמני (!) אילם (!!) מ-1937 (!!!), ובכל זאת כזה שמצליח לצייר באמצעים הוויזואליים המתקדמים ביותר דאז חזון מרהיב למדי של עיר עתידנית, כולל גורדי שחקים, מכוניות מעופפות, וכן - גם כל הקטע הזה של פערים חברתיים ואדם שהופך למעין מכונה חסרת מחשבה ונדרס תחת הכלכלה השוחקת. יש מי שימצא לא מעט הקבלות בין אזהרה זו, ותהליכים שעברו שאותם עברה החברה הגרמנית במהלך אותן השנים ממש, בדרך לאירועים שאותן כמובן כולנו מכירים.
הקפיטול (משחקי הרעב)
בקפיטול, עיר הבירה של מדינת "פאנם", גרים העשירים והמיוחסים שנהנים מכל הטוב שרק אפשר לדמיין - בעולם שבו אחרים בקושי מצליחים לשרוד. בניגוד לגורדי השחקים של בלייד ראנר, במשחקי הרעב החליטו להעניק לעיר העתיד מראה אימפריאליסטי מובהק, מעין הקצנה מטורפת של רומא העתיקה למימדים כמעט בלתי נתפסים. תושבי העיר הם קריקטורה של אטימות וחוסר אכפתיות, אדישים לחלוטין לכך שחיי הנוחות שלהם מתאפשרים בזכות הרס העולם שסביבם וסבלם של מיליונים. מזכיר לכם משהו?
וושינגטון, 2054 (דוח מיוחד)
עבור הגרסה העתידנית של וושינגטון כפי שהיא מוצגת בסרט הקולנוע "דוח מיוחד", החליט הבמאי סטיבן שפילברג לנקוט בדרך מעט שונה: הוא התייעץ עם חוקרים ועתידנים, בכדי ליצור גרסה ריאלית במיוחד של העתיד. התוצאה מרהיבה ויזואלית, אך גם מעוגנת למדי במציאות, עם טכנולוגיות שקרובות כבר עתה לבשלות כדוגמת מכוניות אוטונומיות ואמצעי תחבורה שיתופית, "צבאות" של רחפנים ורובטים זעירים הפועלים בשיתוף פעולה זה עם זה, מערכות "עיר חכמה", מצלמות בכל מקום ופרסום אישי וממוקד. ניחוש לא רע בסך הכל עבור סרט שיצא לאקרנים ב-2002, עוד לפני האייפון הראשון.
מאדים, זיכרון גורלי
בכל הנוגע לעתידנות, "זיכרון גורלי" הוא סוג של שניים במחיר אחד: יש בו עיר עתידנית אחת רגילה ומוכרת, כאן על כדור הארץ. ויש עוד אחת, שהיא למעשה מושבה על כוכב הלכת מאדים - וללא ספק הרבה יותר מעניינת. יוצרי הסרט ניסו לדמיין לעצמם עיר שנבנתה תחת המגבלות של כוכב אחר, לא מאוד ידידותי לבני אדם. התוצאה היא מראה צפוף, קלסטרופובי ומלוכלך, קהילה מיוזעת שחיה תחת מגבלות קשות של מזון וחמצן, וכל מגע עם העולם שמחוץ לחלונות הזכוכית משמעו מוות כמעט מיידי. השלטון מנצל את התנאים הללו, כמובן, בכדי להשיג שליטה מוחלטת בתושבים - כר פורה למהפכות. אז ב- 30 השנים שחלפו מאז צאתו של הסרט לאקרנים אומנם לא בנינו עדיין עיר על מאדים, אך שינויי האקלים הקיצוניים על כדור הארץ עוד יביאו אותנו בדיוק לאותו המקום, כאן אצלנו.