סעיף 16, סעיף קטן ח' לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) תשי"ט 1959 אוסר על פרסום סקרים החל מיום שישי האחרון לפני הבחירות ועד יום הבחירות: “בתקופה שתחילתה בתום יום שישי שלפני פתיחת הקלפיות והמסתיימת במועד סגירת הקלפיות, לא ישדר ולא יפרסם אדם בכתב לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות שלא שודרו או פורסמו בכתב לציבור לפני תחילתה של התקופה האמורה...”;
ובכל זאת, בדומה למה שקורה עם התעמולה ברשת, ניכר שידי החוק הלא עדכני קצרו מלהושיע. הבלוגר ריצ'רד סילברסטין, שיושב בכלל בארצות הברית פרסם מדגם בחירות שהודלף לו ביום הבחירות עצמו, ובאופן דומה, הצייצן ניתאי פרץ צייץ סקר שיוחס לרפי סמית, שעות לפני פרסומו בטלוויזיה (הסקרים הטלוויזיונים מפורסמים עם סגירת הקלפיות, כדי לא להפר את החוק). מי שיוצא כאן מופסד, שוב, היא המדיה הישנה שאינה מסוגלת להדביק או להילחם ברשת שאינה כפופה לחוקים או למגבלות.
לפני כמה חודשים פנה פעיל הליכוד יהודה גליק ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, בטענה כי הסרטונים של רשימת "ארץ חדשה" המופצים ביוטיוב, מכפישים את ראש הרשימה שלו, בנימין נתניהו. אך יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית נאלץ להשיב פניו ריקם. הסיבה: חוקי התעמולה אינם חלים על האינטרנט.
ואכן, מקריאה של חוק הבחירות (דרכי תעמולה) שנחקק במקור בשנת 1959, ניכר כי כי לחוק זה, שאוסר על הפצת תעמולה מפלגתית ברדיו ובטלוויזיה 90 יום לפני הבחירות וביום הבחירות עצמו, עולה כי החוק אינו עומד ברוח הזמן, לא עודכן ותוקן כדי שיתאים לעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, ובאופן כללי – הוא חסר שיניים ומהווה ברובו אות מתה בספר חוקים.
קביעות נואשות דומות קבעו שופטי בית המשפט העליון במרוצת שנות האלפיים, כשהופנו אליהם עתירות הנוגעות לתעמולת בחירות באינטרנט. בשנת 2002 התייחס לכך השופט חשין ולאחריו, ב-2006, חיזקה את דבריו השופטת בייניש, שניהם קבעו כי חוק הבחירות (דרכי תעמולה) למעשה לא חל על הרשת, וכי מתפקידו של המחוקק לתקן את המצב. או במילותיו של השופט חשין: “המחוקק נמנע מגעת באינטרנט, ואת שנמנע המחוקק מעשות – בין שבמתכוון בין שלא במתכוון – לא נשלים אנו".