שוב עבדו עלינו. התוכנית הערמומית של ראש הממשלה ורשויות המדינה לפרסם את פרשת בן זיגייר כמה שיותר פעלה בהצלחה מושלמת. לא נותר אדם אחד בארץ ובעולם שלא מכיר כעת את הפרשה לפרטי פרטיה, שלא יודע באיזה משרד עורכי דין התמחה זיגייר-אלון ביש המזל, מתי התחתן עם אשתו הישראלית ומה היה הקינוח האהוב עליו.
ברטרוספקט, אפשר לדווח כעת כיצד פעלה תוכנית הפרסום הערמומית, כקמפיין שלוב זרועות ומהלכים, שגם בתוך מטה הבחירות של אובמה פוערים לעברו עיניים בתדהמה. זו היתה תנועת מלקחיים של כמה מהלכים מחושבים ומדוייקים, שהעיפה את פוטנציאל התהודה של הפרשה הזו עד לשמיים.
זה התחיל כבר לפני חודשים. ראשית, צריך למצוא עיתונאי זר ולתדלק אותו במוטיבציה. אסירים שמתאבדים, עם כל הצער שבדבר, יש רבים. אבל כדי לגרום לעיתונאי להתאמץ ולנפח בדל-עובדה לכדי 29 דקות של תחקיר עיתונאי גדוש באילוסטרציות של צילומי אבטחה וקטעי-שיחות מוקלטות בכאילו, יש רק דרך אחת – לא למסור אפילו שביב מידע. כלום. ושלא ייקל הדבר בעיניכם – לפעמים כבר עמדה על לשונו של אותו דובר תשובה של כמה מילים, כמה עובדות יבשות, שהיו מעקרות במשהו את תחושת השליחות של אותו עיתונאי. אבל הממסד הישראלי יודע את מלאכתו. כשרוצים לתת לעיתונאי תחושה שעלה על משהו גדול, יודעים אצלנו לסכור את הפיות בשתי ידיים. אפילו שם אין לו לאסיר. שלב א' הושג – רשת ABC הרגישה שיש כאן סיפור גדול, והשקיעה את מיטב תחקירניה, צלמיה ואמני האילוסטרציות כדי לנפח חצי משפט לחצי שעה מפוצצת ודרמטית.
אבל זו רק רשת טלוויזיה אוסטרלית. הישראלי הממוצע איננו צופה בה. איך דואגים להפיץ את הסיפור פה אצלנו? כאן נכנסה לפעולה כיפת הברזל התקשורתית, שמבטיחה כיסוי מלא – לשכת הצנזור הראשי. ברגע שהתחקיר עלה ליוטיוב ואפשר להעבירו מאחד לשני בלינק, בקופי-פייסט, פוסל אותו הצנזור לפרסום בישראל. אין דרך יעילה ומחוכמת יותר לוודא שהסיפור יגיע לכל בית. רק כך הופך כל אחד ואחד מהאזרחים ללוחם חופש ודמוקרטיה בעיני עצמו – הנה, רק על ידי קופי-פייסט גילה לשכנו ולחברו את מה שהממסד המרושע לכאורה ניסה להסתיר.
רק כך נטען כל אחד מהם באנרגיה אינסופית לברר, לברבר ולדברר את הסיפור הזה על כל קיר. ממש פרפטום-מובילה של דברנות. אבל אתם אל תפלו באחיזת העיניים. הפעלול הזה לא קורה סתם – הוא קורה רק כשהצנזור הערמומי מחליט למשוך בחוטים!
כשמתכננים נכון, גם המזל משחק לטובתך - והפעם היו אלה שלושה חברי כנסת שהתנדבו לסייע מעל דוכן הכנסת למאמץ הישראלי לפרסם את סיפור זיגייר. אבל עשר דקות בערוץ הכנסת לא יספיקו לצנזור המחוכם. זה זיהה מיד את הפוטנציאל ואץ למקסם גם אותו – מכתב לקצין הכנסת ובקשה ישירה מיושב הראש הזמני פואד בן אליעזר. בעוד הציבור ההדיוט סבור ששוב מנסה הצנזור לסכור את הגדר הפרוצה, הרי ששוב הערים הצנזור על הציבור, וזרק לקלחת הברברת הזיגיירית את כל הח"כים, את כתבי הכנסת הנמרצים על חדות-לשונם ואולפניהם הרועשים, והוסיף קמצוץ דיון גבה-מצח על ענייני חסינות ואיזון-אינטרסים. יש-מאין הושגה לה עוד סאת פרסום נכבדה.
אבל עבור הממסד הישראלי גם כיסוי מלא לא מספיק. עושים וידוא על וידוא. כאן נשלפים "האמצעים המיוחדים". נשק יום הדין: ראש הממשלה קורא לעורכי העיתונים ומפציר בהם שלא לפרסם. שוב נופל הציבור בתכסיס שקוף - הרי עורכי העיתונים, עם כל הכבוד, כבר מזמן אינם משפיעים על סדר היום, בטח שלא בלעדית. והרי לא יעלה על דעתנו שראש ממשלה כל כך מעודכן, שיודע להחליף את תמונת הפרופיל שלו-עצמו בפייסבוק בתמונה של חקיין ביום הנכון, יביך את עצמו במהלך נואל כזה. אבל שוב האמנו לשטיק, וקנינו את הכאילו-ניסיון ליצור מראית-עין של ניסיון טיוח והסתרה. זה הניב מיד מאמר חריף של עורך בכיר - והנה התסיסה מקבלת גושפנקה רשמית. דלק חדש נשפך לתוך המדורה הגדולה של הפרסום הפייסבוקי.
בפעם הבאה אתם תהיו חכמים יותר. אתם אל תפלו בתכסיסים של הצנזורה ושל ראש הממשלה. אלה אינם אלא רני-רהבים, סוכני יחסי ציבור למוסד ולזרועות הביטחון הישראליות. בהבל פיהם הם מלבים להבה סוערת של שמועות ורחשים, שיתופים ולייקים, כותרות ופרשנויות - ואתם עוד בטוחים שחשפתם משהו שניסו להסתיר.
לשם מה כל המאמץ אתם שואלים? התשובה שקופה. תפקיד הצנזור על משרדו ואנשיו התרוקן כל כך מתוכן בשנת 2013, עד שלא נותרה ברירה אלא להוסיף לו תפקיד חדש – דבררן ויחצ"ן. זה הסוד האמיתי שהמדינה הצליחה להסתיר עד כה, ובצדק רב. ראו כמה הצלחה דוברותית רושם ההוא המתכנה בעורמה "צנזור" – כל עוד סוד תפקידו האמיתי נותר בחשיכה. ורק אל תעשו לטור הזה "שייר".