"7 חודשים לאחר שאיבדתי את הקשר לטלפון, הוא התחבר שוב לרשת", כך מספר ל-NEXTER במייל הבמאי ההולנדי אנתוני ואן דר מר, שנה וחצי לאחר שנתן לסמארטפון להיגנב בכוונה, כדי לבדוק באמצעות תוכנת ריגול שהתקין בו מה יעשה איתו הגנב. "עכשיו (כבר) משתמש בו אדם אחר במדינה אחרת - זה הבעלים השלישי שלו שחי במדינה אירופאית שלישית".
שלושה בעלים בשלוש מדינות תוך שנה וחצי הם הספק שיכול להצדיק סרט המשך ל"מצא את הטלפון שלי", שעלה לאינטרנט בשבוע שעבר וכבר צבר יותר מ-2.5 מיליון צפיות – אבל לוואן דר מר אין כוונה להפיק לסרט הגמר שלו בלימודים המשך כלשהו. "רציתי להבהיר נקודה ולהתחיל דיון על פרטיות בסמארטפונים בלי שהמילה פרטיות תוזכר בכלל בסרט. זו הסיבה שהפרויקט לא יזכה להמשך - אני חושב שהסרט מבהיר את הנקודה, וחזרה עליה תהיה סתם בידור, שהוא לא הכוונה שלי", הוא כותב לנו.
מעבר לכך, הוא מוסיף שגם אם היה רוצה להפיק סרט המשך, הוא לא בטוח שלגיטימי מצידו להמשיך לעקוב אחר בעלי המכשיר ההוא, שנגנב במאי 2015. "אני לא יכול לאסוף אותה כמות מידע, כי זה לא יהיה פרופורציונלי, מאחר שהבעלים החדשים לא יודעים מן הסתם שהאייפון נגנב", הוא אומר, ובכך רומז שלדעתו לא מוסרי ואולי אף לא חוקי להפר את פרטיות הבעלים הנוכחיים של המכשיר.
על מה שהוביל אותו ליצור את הסרט הוא מספר: "לפני כמה שנים אכלתי ארוחת צהריים באמסטרדם עם חבר. כתבתי תזכורות באייפון, שהיה מונח על השולחן, כשאישה קטנה עם פנים עצובות ניגשה לשולחן שלנו. היא החזיקה עיתון עם כתב מוזר (הכוונה לשפה שאינה נכתבת באותיות לטיניות) והצביעה עליו. דאגנו לה וניסינו לעזור לה. בסופו של דבר היא הלכה. כמה רגעים מאוחר יותר גיליתי שהאייפון שלי, שלא היה נעול באותו זמן, נעלם. האישה השתמשה בעיתון כהסחת דעת כדי להסתיר את הטלפון והיד שאיתה גנבה אותו מהשולחן.
"כשגילינו שהטלפון נעלם, נכנסתי מייד לאתר Find My iPhone. הדקות הספורות בהן רדפנו אחרי הטלפון עם המשטרה היו מסעירות, אך גם מאכזבות, כשהטלפון התנתק מהרשת".
לפי ואן דר מר, מהדקות הללו הוא הסיק שתי מסקנות: ראשית, שלרדוף אחרי מי שגנב לך את הסמארטפון זה סוג של הרפתקה, ושנית, ש"כולנו משתפים (הכל) עם הסמארטפון שלנו וכמה גדולות יכולות להיות ההשלכות כאשר מישהו אחר משיג גישה לטלפון שלנו".
היוצר מבהיר לנו שלמרות שבסרטון נראה כאילו הוא הגיע להתעמת עם הגנב, זה לא נכון: "מעולם לא התכוונתי להתעמת עם הבחור, כי חקרתי לאן טלפונים גנובים מגיעים. למרות שהסיפור של האיש הזה נעצר בסוף (הסרט), הסיפור של הטלפון עדיין נמשך. לאחר שראיתי את הבחור במציאות הרגשתי שחובתי להודיע שוב למשטרה ומסרתי חלק מההוכחות. המשטרה לא היתה יכולה לעשות כלום, כי הטלפון כבר לא היה מחובר, והם רצו לתפוס אותו 'על חם'".
בכל מקרה, לבמאי איכפת פחות מהמכשיר ששימש במיוחד לפיתיון, ויותר מהמסר: "אני מקווה שאנשים שיצפו בסרט יבינו את הסיכון בפריצה לסמארטפון מצד האקרים וממשלות. במחשבים, רוב האנשים מבצעים סריקות וירוסים, מתקינים עדכונים וכמה אפילו מכסים את מצלמת הרשת בנייר דבק, בעוד שכמעט אף אחד חושב בכלל כמה פגיע הסמארטפון שלו ומה ההשלכות של פריצה אליו".