זה התחיל די במקרה. סאנה דולאווי, אמנית שוודית בת 21, האזינה בדירתה לתקליט הראשון של להקת Rage Against the Machine, תוך שהיא מתבוננת בעטיפת האלבום. היא לא הצליחה להבין מה קורה לאיש שבתמונה, ופנתה לגוגל לעזרה. כשקראה את הערך על טיץ' קואנג דוק, הנזיר הווייטנאמי שצולם כשהוא שורף את עצמו כמחאה על רדיפת הבודהיסטים על ידי הממשל, היא הזדעזעה. האמנית שבה לא יכלה שלא לחשוב שהתמונה המפורסמת מעט מתפספסת בשחור לבן. "חשבתי שהאש תעשה את ההקשר ההיסטורי הרבה יותר מרשים אם היא תהיה בצבע, אז צבעתי אותה", מספרת דולאווי ל-mako. "הייתי מאוד מרוצה מהתוצאה והמשכתי לצבוע את שאר התמונה. ככה התחיל העניין שלי בצביעת תמונות ישנות".
את תמונתו המפורסמת בשחור-לבן של צ'ה גווארה מאירות עכשיו עיניים חומות ועמוקות; פטריית עשן אפורה ועכורה עולה פתאום ממי לגונה כחולים בתמונת השחור-לבן הידועה של הפצצה הגרעינית שהוטלה על האי ביקיני; בפורטרט השחור-לבן המוכר ביותר שלו, לובש כעת אלברט איינשטיין סוודר רך בצבע תכלת. שלושת התמונות ההיסטוריות המפורסמות האלה – כמו גם צילומים אייקונים נוספים בשחור-לבן – זכו בידיה של דולאווי לעדנה מחודשת בגרסאות צבע, ממש כאילו צולמו בימינו אנו. קישור לבלוג שבו עלו התמונות הוצף ברשת, והגולשים ששו לראות לראשונה בצבעים מלאים את אברהם לינקולן, צ'רלס דרווין, צילום ההתקפה על פרל הרבור ואפילו את דיוקנה של אנה פרנק.
איך הסבים שלנו ראו את העולם
המחשב של דולאווי עמוס בתמונות היסטוריות צבועות, ואת אלה מתוכן שהופקעו מזכויות יוצרים היא מעלה לרשת, להתלהבות הגולשים. בין התמונות שפורסמו עד כה מצויים פורטרטים ידועים של צ'רצ'יל (כחול העיניים, כמסתבר), רוזוולט, צ'רלי צ'פלין, מארק טוויין ואחרים, ביניהם, כאמור, גם אנה פרנק ("למדנו עליה בבית הספר במסגרת שיעורים על מלחמת העולם השניה, ואני חושבת שבגלל שהייתי בגילה באותו הזמן היא נכנסה לי ללב", אומרת דולאווי). אפשר למצוא באוסף צילומים רבים שהפכו לסמלים תרבותיים, כמו צילומו הידוע של אדי אדאמס ממלחמת וייטנאם, שבו נראה מפקד משטרת סייגון מצמיד אקדח לרקתו של אסיר באמצע הרחוב; כמו תמונת יום הניצחון בטיימס סקוור (V-J Day in Times Square), שבה מלח מכריע לנשיקה אחות לבושה לבן מתוך שמחה על ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, או כמו תמונת הגופות המוטלים על העשב בתום קרב במלחמת האזרחים האמריקנית. מרשימה במיוחד היא התמונה שתיעדה את פיצוץ בייקר באיי ביקיני בשנת 46', שכניסתה לעולם הצבע כאילו הופכת אותה באחת מתיעוד מדכא ואפל של הרס, לצילום הלוכד ניגוד מרתק בין עננת החורבן הכהה לבין צבעי גן העדן של החוף.
כמו לחלק מהמהפכות בעולם הערבי, גם לחשיפה הפתאומית של הצלמת השוודית הצעירה אחראית בעיקר פייסבוק. בלוג שעוסק באמנות וצילום העלה פוסט עם העבודות שלה, גולש אחד אהב ושיתף, ומשם נפוץ הקישור לכל עבר. העמוד המקורי זכה ליותר מארבעה מיליון צפיות. "רק לפני שבוע היו לחיפוש השם שלי בגוגל 200 תוצאות, עכשיו מתקבלות 45,000 תוצאות, ואני האדם היחיד בעולם עם השם הזה. זה די מטורף", אומרת דולאווי.
לא בכדי הפכה גלריית הצילומים הצבועים שלה לקישור נחשק ברשת. בעבודות של דולאווי יש משהו אחר, אמין יותר מאשר בתמונות היסטוריות צבועות שראינו בעבר. היא משתמשת בכלי פוטושופ שנקרא Color Mode, וזמין לכל אחד, אבל מסבירה שמה שחשוב זאת הטכניקה. "צריך ניסיון והבנה באופן שבו צבעים ואור עובדים יחד כדי להשיג תוצאה ריאליסטית באמת. הרבה פעמים אנשים שמנסים לצבוע תמונות ישנות מקבלים צבעים שטוחים למדי, בדומה לצביעה הידנית שהייתה נעשית פעם בסרטים. כשאני מוסיפה צבע לתמונה, אני עושה הרבה יותר מסתם לצבוע את הדשא בירוק. צריך לקחת בחשבון צללים קרים, הדגשות חמות, השתקפויות".
אילו תגובות קיבלת?
"המון, רובן חיוביות. אנשים מבקשים שאצבע את התמונות הישנות מהאלבום האישי שלהם, וזה מזל, כי הקמתי לאחרונה עסק שעושה בדיוק את זה. אני מקבלת גם תגובות שליליות. חלק מהאנשים מקבלים את הרושם שאני רוצה להחליף או לשפר את התמונות האייקוניות, אבל זה ממש לא העניין. אני רוצה לתת נקודת מבט חדשה להקשר ההיסטורי, לא לצילום עצמו. זה רק עניין של טעם אם מעדיפים את הגרסה הצבעונית על פני הגרסה בשחור-לבן. אני מכבדת את אלה וגם את אלה."
צנחנים במדי זית
העיסוק בתמונות ההיסטוריות עשה לנו חשק לשדרג גם את ההיסטוריה המקומית שלנו, וביקשנו מדולאווי בנימוס לצבוע לנו איזה אייקון ציוני או שניים. שיגרנו אליה את תמונתו האייקונית של דוד רובינגר, בה לכד עדת צנחנים קשוחים נושאים מבט של יראת כבוד אל הכותל המערבי, דקות לאחר כיבושו. הסברנו לה במייל את ההקשר של התמונה, ואפילו צרפנו לינק לערך "מלחמת ששת הימים" ו"הכותל המערבי" בויקיפדיה, בשוודית. להפתעתנו היא הסכימה ברצון, לא התעניינה בסיפור שמאחורי התמונה ולא בשאלת הכיבוש, ותוך שעתיים חזינו בהתרגשות בצנחנים מזילים דמעות מול הכותל, כשהם לבושים מדי זית לראשונה. "אני לא יודעת אם צבעתי נכון את המדים של הצנחנים", כתבה. ובאמת, גוון המדים בתמונה הצבועה אינו לגמרי אחיד ויש בו כתמי הסוואה קלים, כמו במדי הצבא האמריקני. אנחנו בחרנו להתרגש בכל זאת.
איך עשית את זה כל כך מהר?
"פעם הייתי עובדת על כל צילום בערך ארבע שעות, אבל עכשיו לוקח לי שעה-שעתיים. זה תלוי כמה אלמנטים יש בתמונה. אם זה רק דיוקן של אדם, זה לוקח 30-40 דקות. אם זה צילום של משפחה גדולה שיושבת בגן, לדוגמה, אז אני צריכה לבצע עבודה יסודית יותר, להבין איך כל אחד מהאלמנטים השונים מגיב בדרכו להצללה ולתאורה, וזה יכול לקחת יותר".
שעת עבודה שלה עולה 850 כתר שוודי, שהם כ-470 שקלים. לדבריה, פונים אליה בעיקר אנשים שמבקשים להפתיע את ההורים או הסבים שלהם בתמונות ישנות משוחזרות. היא מעדיפה את העבודות האלה, האישיות. הן מרגשות אותה. "תמונה צבועה לא יכולה להחליף את התמונה המקורית בשחור-לבן, אבל היא יכולה לתת פרספקטיבה חדשה על הדרך שבה ראו הסבים שלנו את העולם", כותבת דולאווי באתר האינטרנט של העסק שלה. "במקום לחיות בעולם האפור והערפילי שאנחנו בדרך כלל רואים, אפשר להאמין שהשמש זרחה גם עליהם כשם שהיא זורחת עלינו, אולי אפילו חזק יותר. אם סרטי פיתוח צבעוניים היו זמינים, הסבים שלנו בוודאי היו משתמשים בהם".
דוד עדיקא, צלם ותיק ומרצה במחלקה לצילום בבצלאל, מעדיף בכל זאת את המקור. "זה באמת מאוד מאוד מרשים", הוא מחווה את דעתו על העבודות, "זה עשוי היטב ובצורה משכנעת לגמרי. אבל מעבר לזה, זה לא מסוג הדברים שמרגשים אותי. התצלומים האלו לא חיים יותר עבורי בגרסה הצבעונית שלהם, להיפך – אני חושב שמשהו נלקח מהם בפעולת הצביעה".
אלא שאצל דולאווי מדובר במשהו שמעבר לתחביב או אפילו לעיסוק מכניס. היא רואה בהשבת הצבעים לצילומים הישנים מעין שליחות. "אני חושבת שהצילומים הצבועים מקרבים אלינו את ההיסטוריה, הופכים אותה לנגישה יותר עבורנו. ואני שמחה במיוחד שהרבה צעירים נהנים מהעבודות שלי. צעירים בדרך כלל לא מתעניינים בהיסטוריה, ועושה רושם שאם רק מוסיפים לה צבע, היא הופכת למושכת הרבה יותר".