לכל דור ודור ישנם המיליונרים-בהפתעה שלו, אותם יזמים צעירים שצצו משום מקום, מכרו את העסק במאות מיליוני דולרים והפכו לקנאת העולם. בדרך כלל, ככל שזה נוגע לתקשורת, שם מתחיל ונגמר הסיפור: בתעשיית ההיי-טק, כל אחד יכול להפוך פתאום לעשיר, לסיפורי הצלחה יש רק סוף טוב וכולם חיים באושר ועושר עד היום.
כמובן שזו אינה בדיוק המציאות. סיפורי התעשרות פתאומיים הם לפעמים רק ההתחלה לחיים שלמים של אכזבות וכישלונות, ויזמים צעירים ומבטיחים מגלים לפעמים שהמזל שהאיר להם פנים בעסק הראשון שהקימו בחייהם, גם הפך אותם להערת שוליים בעבור חברות עצומות שקמו על גבם, והפכו את הרעיונות שלהם למוצרים גדולים מכפי שאי-פעם יכלו לחלום.
כדי לראות את התמונה המלאה, חזרנו לכמה מסיפורי ההצלחה הגדולים שכולנו שמענו עליהם בשנות ה-2000. מה קרה לאותם יזמים, ולחברות שאותן הקימו?
אלכס ת׳ו: Million Dollar Homepage
בתחילת שנת 2006 הפך אלכס ת׳ו, בן 21 מאנגליה, למיליונר. הוא עשה את זה ביומיים של עבודה, השקעה של חמישים דולרים, ורעיון שנשמע אידיוטי לחלוטין - אבל עבד בצורה מדהימה. אלכס הקים אתר אינטרנט ריק, ובו די מקום למיליון פיקסלים. הוא תמחר כל פיקסל בדולר יחיד, והציע למפרסמים לרכוש חבילות של פיקסלים ולהציג בהם מודעת פרסומת או לוגו.
כמה שבועות אחר כך, הפרויקט תפס תאוצה והחל לצבור מפרסמים בקצב מדהים. האתר של אלכס הפך לאחד העמודים הפופולריים אך המכוערים ברשת (ראו תמונה מעלה), וכתוצאה מכך כולם - גם חברות רציניות למדי - מיהרו לרכוש בו שטחי פרסום. האתר קיים עד היום ועדיין מכוער. בסופו של דבר צבר אלכס הכנסות של מעט יותר ממיליון דולרים. לא רע לצעיר שעדיין התגורר עם הוריו, ומודה בעצמו כי הצליח לעשות כסף מכלום.
המשך הסיפור עובר דרך תקופה מעט אפלה. בין השנים 2006 ל-2010, ניסה אלכס ת׳ו באופן נואש לשחזר את ההצלחה באתרים שהציעו שירות דומה, אך כשלו נחרצות. הכישלונות הביאו לתקופה של חוסר שינה והתמוטטות עצבים, תוך פגיעה משמעותית בבריאותו של אלכס. הסיפור על היזם הצעיר שהרוויח מיליון דולרים בחודש ואז נכנס לדיכאון מזה עניין את התקשורת הרבה פחות מסיפור ההצלחה שקדם לו.
ב-2012 הצליח אלכס להתאושש, כאשר גייס דווקא את בעיותיו הנפשיות לצורך היוזמה העסקית הבאה: אפליקציה למדיטציה והירגעות מונחת בשם Calm. שלא כמו Million Dollar Homepage, לפרויקט הזה נדרש זמן - כשלוש שנים - עד שהפך ללהיט. היום מדובר כבר באחת האפליקציות הפופולריות בתחום, עם הכנסות שנתיות של עשרות מיליוני דולרים ומאות אלפי מנויים משלמים. אלכס למד בדרך הקשה שגימיק חד-פעמי הוא דרך פחות בטוחה להתעשרות מעסק מסודר ומבוסס, אך זה כמובן לא מפריע לאחרים לנסות מידי-פעם ולשחזר את הצלחתו הראשונית, רק כדי לגלות שהאינטרנט של 2006 הלכה ולא תחזור עוד לעולם.
אנדריי טרנובסקי: צ׳אטרולט
בסוף שנת 2009 השיק אנדריי טרנובסקי, תלמיד תיכון רוסי שעוד לא חגג את יום הולדתו ה-18, את ״צ׳אטרולט״ - אתר שהפגיש בין גולשים באופן אקראי לחלוטין, לשיחת וידאו שאי אפשר להתכונן אליה מראש. הרעיון היה ליצור חיבורים יוצאי דופן בין אנשים מתחומים שונים ומקומות שונים, שיכול להתרחש אך ורק במרחב הווירטואלי.
אנדריי, שלטענתו יצר את הקוד שבבסיס האתר במהלך מרתון תכנות שנמשך יומיים, הפך כמעט בין-לילה מאדם אנונימי לחלוטין לכוכב על. האתר שבנה הציג נתוני צמיחה שכמותם עוד לא נראו, והגיע בתוך שבועות ספורים מחשיפה של כמה עשרות משתמשים למיליונים. צ׳אטרולט הפך גם לתופעה תרבותית שדיברו עליה בכל מקום, החל ממהדורות החדשות ועד תכניות האירוח והסאטירה. לתקופה מסוימת נדמה היה שלא מדובר בעוד אתר, אלא בהמצאה שעומדת להגדיר מחדש את האינטרנט בדמותה.
כמובן שלצד הפרסום האדיר הגיעו גם הזדמנויות עסקיות, וטרנובסקי - שמעולם לא יצא את גבולותיה של רוסיה טרם ההצלחה האדירה של צ׳אטרולט, הפך ל-VIP במשרדי גוגל ומיקרוסופט וזכה לחיזורים אינטנסיביים מצד קרנות הון-סיכון. השקעות מוקדמות של כמה מיליוני דולרים הפכו את אנדריי לעשיר מכפי שאי-פעם יכל לדמיין, וזו כמובן הייתה אמורה להיות רק ההתחלה.
אלא שאת הסוף אתם כבר כנראה מכירים: צ׳אטרולט הפכה קורבן לטרולים, קידום לפורנו ומיני סוטים ומטרידים, ובקצב שבו צמחה לא היה לאנדריי שום סיכוי לפתח בזמן מנגנון לסינון התכנים הללו, לפני שהמשתמשים הלגיטימיים נטשו את האתר בהמוניהם. האתר עדיין פעיל, אבל עשו לעצמכם טובה ואל תכנסו אליו: אנדריי כבר ויתר מזמן על כל יומרה לנסות ולהציל אותו. הוא עדיין מרצה מידי פעם על האתר שהפך אותו למפורסם, היום יותר כקוריוז משעשע מאשר כסיפור הצלחה עסקי.
דניאל פורטר: Draw Something
OMGPOP, חברת המשחקים שאותה הקים דניאל פורטר בראשית שנות ה-2000, לא הייתה העסק הראשון של היזם היהודי-אמריקני. זו אפילו לא הייתה ההצלחה המסחרית הראשונה שרשומה על שמו - קודם לכן הוא כבר הספיק למכור שירות מכירת כרטיסים דיגיטלי בשם TicketWeb. כמובן שהכל מתגמד לצד אחת העסקאות הגדולות - והידועות לשמצה - בתולדות תעשיית המשחקים.
במשך זמן מה ניסתה OMGPOP לפתח אפליקציית דייטינג למכשירי סמארטפון, אולם הרגע שבו הכל התפוצץ הגיע בראשית 2012, כאשר האפליקציה הפכה למשחק ציור מרובה משתתפים בשם Draw Something. זה היה להיט ויראלי ענק: עשרות מיליונים ברחבי העולם התמכרו למשחק פשוט למדי, שבו המשימה היא לצייר חפץ או מקום כלשהו, ולנסות לנחש מה מצויר ביצירותיהם של משתמשים אחרים. Draw Something דרס בתוך שבועות ספורים את חנות האפליקציות, וזכה לפרסום נרחב בתקשורת הכללית.
ההצלחה האדירה הפכה בעבור חברות המשחקים האחרות למירוץ: מי יצליח לשים את ידו ראשון על הנכס המדהים הזה. המנצחת הייתה חברת Zynga, שרשמה לדן פורטר צ׳ק בסכום של 200 מיליון דולרים, כמעט בלתי נתפס באותה תקופה למשחק בודד שעלות הפקתו נמוכה בהרבה. פורטר הפך בן רגע לאחד האנשים העשירים בעמק הסיליקון.
המשך הסיפור מעט פחות זוהר: Draw Something נעלמה כלעומת שבאה, ופינתה את מקומה למשחקים אחרים בעלי אופי מורכב יותר. ההמשך הרשמי שפותח על ידי Zynga לא הצליח להתקרב בכלל לממדי ההצלחה של קודמו, וב-2013 זינגה סגרה למעשה את הסטודיו והודיעה כי בחישוביה הפיננסיים מלוא הסכום שהושקע במשחק יוגדר כהפסד.
דניאל פורטר נותר, כמובן, עשיר מאוד. העסק המרכזי שלו היום הוא Overtime, אתר אמריקני לאוהדי קבוצות ספורט. לכנסי פיתוח משחקים כבר לא מזמינים אותו: כנראה שהגאונות של OMGPOP הייתה פחות במוצר עצמו ויותר בתזמון המושלם, כשלחברות אחרות היה קצת יותר מידי כסף לבזבז, ושום קצה של מושג כיצד לשפוט האם משחק הוא גימיק חד-פעמי או הצלחה שתמשיך שנים רבות.
דיוויד בונט וג׳ון סי. רזנר: Geocities
ושוב אתרים מכוערים: באמצע שנת 1995 החליטו צמד יזמים עסקיים בעלי רקע טכנולוגי עשיר, דיוויד בונט וג׳ון סי רזנר, להקים חברת פיתוח אתרים קטנה שנועדה לשרת את הקהילה המקומית בעיר מגוריהם - בברלי הילס. מבין שלל השירותים שאותם הציעה החברה ללקוחותיה, בלט שירות אחד שהיה לחלוטין יוצא דופן, וראוי לתואר ״הרשת החברתית הראשונה בהיסטוריה״: בונט ורזנר הציעו לגולשים להצטרף לקהילה על שם שכונת מגוריהם, וגם לקבל עמוד בית (Home Page) חינמי שבו יוכלו לספר על עצמם, על הנעשה בשכונה, או סתם להעלות יצירות מוזרות.
עד סוף 1995 המיזם כבר הפך לגלובלי, ובהתאם שינה את שמו מ״בברלי הילס אינטרנט״ ל-GeoCities, ואם הייתם אז בסביבה אין סיכוי שלא הכרתם אותו בגלגולו הזה. רשימת ה״שכונות״ שבהן יכלו לבחור משתמשים הנרשמים לאתר צמחה משש ל-14, וכבר לא הייתה להן חשיבות גאוגרפית יוצאת דופן: כל אחד יכל ״לגור״ באיזו שכונה שהתחשק לו, ולהעלות לשם איזה תוכן שירצה. GeoCities הפכה מילה נרדפת ל״עמוד בית אישי״ ברשת, ועד סוף 1997 כבר הייתה האתר החמישי הכי גדול ברשת.
זו, פחות או יותר, גם הייתה הנקודה שבה המיזם הקהילתי החובבני של בונט ורזנר עלה על מפת המשקיעים, ויש שיגידו שזה גם מה שהביא לסופו העגום. GeoCities, בהתאמה מושלמת לבועת ההיי-טק של שנות ה-2000, הפכה מיד עם הנפקתה למניה לוהטת, למרות שלחברה לא היה כל מודל הכנסות ברור והיא הפסידה מיליוני דולרים מידי רבעון. אולי מתוך ההבנה ש-GeoCities לעולם לא תוכל להתקיים כחברה עצמאית (אפילו הניסיון להשתיל את לוגו החברה באתרים נתקבל במחאות קולניות, שלא לדבר על פרסומות ממש), החליטו בונט ורזנר למכור את החברה בשלמותה ליאהו תמורת 3.57 מיליארדי דולרים, סכום עתק אפילו במונחי התקופה המטורפת ההיא.
מה יאהו עשתה עם GeoCities? בגדול, כלום. בזמן שהמושג ״רשת חברתית״ הלך והתגבש במקומות אחרים, קפא האתר על שמריו בעוד שיאהו מנסה למכור למיליוני המשתמשים שירותי אחסון אתרים בתשלום. הניסיון הזה, ביחד עם התנהלות מגושמת מצד יאהו שלא תקשרה היטב שינויי מדיניות לחברי הקהילה, הובילה לנטישה המונית. בכל זאת, GeoCities נותר איכשהו באוויר הרבה אחרי שהתרוקן כמעט לחלוטין ממשתמשים. הוא נסגר לבסוף ב-26 באוקטובר 2009, עמוק לתוך עידן טוויטר ופייסבוק.
דיוויד בונט וג׳ון סי. רזנר הפכו, מן הסתם, למיליארדרים, אם כי העיר שבה התגוררו בעת הקמתו של GeoCities (בברלי הילס, להזכירכם) בוודאי מעידה על כך שלא היו עניים גם בתחילת הסיפור. רזנר, הטכני מבין השניים, מכהן כיום כדיירקטור במספר חברות היי-טק העוסקות בתחומי ניתוח המידע והבריאות, ואין שום סיכוי שאי-פעם שמעתם עליהן. בונט מחלק את זמנו בין השקעות בסטארטאפים (עד כה אף אחד מהם לא הפך לסיפור הצלחה בסדר הגודל של GeoCities), וקרן פילנתרופית הקרויה על שמו ומעורבת במגוון מאבקים ראויים, כדוגמת זכויות הלהט״ב בארה״ב. אם זה מה שיצא בסוף מ-GeoCities, אפשר בהחלט לקרוא לזה סיום אופטימי.