הפרצופים המצוירים שכולנו שולחים אחד לשני בלי הפסקה, כי ככה יותר קל לכאורה להביע רגשות, דווקא לא מובנים יותר מדרכי תקשורת אחרות, כפי שמגלה מחקר חדש של פסיכולוגים מאוניברסיטת טוקיו.
השלושה בחנו האם אזרחי מדינות או תרבויות שונות מבינים את "השפה הגלובלית" של האימוג'י - או, כפי שקראו להם קודם, אמוטיקונים - באופן זהה. הם נתנו לשלוש קבוצות נחקרים - אחת ביפן, אחת בקמרון שבמרכז אפריקה ואחת בטנזניה שבמזרח היבשת - אוסף תמונות פנים ואמוטיקונים, וביקשו מכל משתתף לדרג כל תמונה או ציור על ציר שבו צד אחד הוא "שמח", הצד השני "עצוב" והאמצע "ניטרלי". התמונות כללו פנים של לבנים, אסייתיים ואפריקאים, והאמוטיקונים כללו כאלה בסגנון מערבי (פנים המצוירים הצידה, כמו :-) למשל), יפני (פנים מצוירים ישר, כמו (^_^) למשל) ו"סמיילי" (התמונות שנקראות כיום אימוג'י).
בתמונות של בני האדם לא היה לבני האדם האחרים קושי לזהות את הרגשות - אם כי החוקרים ציינו שהאפריקאים התקשו להבדיל בין הבעות פנים ניטרליות ועצובות של אסייתיים. החוקרים העריכו שהסיבה היא אי חשיפה של תושבי אפריקה לפנים אסייתיות במהלך חייהם.
אך בכל הקשור לאמוטיקונים, גילה המחקר שבעוד שהיפנים זיהו היטב את הרגשות שמביעים כל סוגי האמוטיקונים, האפריקאים לא מבדילים ביניהם כלל, וענו תשובות שנראו אקראיות לחלוטין. במילים אחרות: הרגשות של הפנים המצוירות אינם מובנים מאליהם, ואלה מאיתנו המשתמשים באימוג'י פשוט הורגלנו לחשוב עליהם כעל מייצגים הבעות פנים מסוימות.
נציין כי נכון ל-2015, רק 25% מתושבי קמרון ורק 13% מתושבי טנזניה מחוברים לרשת, לעומת 92% מתושבי יפן. מכיוון שבחיים שמחוץ לאינטרנט לא משתמשים באימוג'י, ייתכן שתתושבי המדינות האלו לא מכירים כלל את הסימנים - ואם הם מכירים אותם, הם פשוט לא משתמשים בהם, למרות ההוספה של גווני העור השונים, כולל גוונים כהים האופייניים לאפריקה, בגרסאות האחרונות.
המחקר הזה מצטרף להוכחות רבות ומצטברות מהעבר שהצביעו על כך שאימוג'י הם לא השפה האחת שכל העולם מבין באותה צורה. אז בינתיים קמפיין Give me 5 של משרד החינוך עוד לא לגמרי מיותר.