זה כל כך היה לי ברור שהשנה, השנה שבה יום ההולדת שלי שוב נפל על ערב יום כיפור, אלוהים שבשמיים תיכנן לי משבר קיומי מהז'אנר של להיות או להיות בלתי נסבלת. מה שלא היה לי ברור זה שכל הכיף הזה הולך להגיע חודש לפני המאורע, בשבוע שבו שותפה אחת עזבה את הדירה שבה אני גרה ושותפה אחרת תכף אמורה להיכנס. מאיפה שאני יושבת אפשר לקרוא לחלון ההזדמנויות הנדיר הזה "בית ריק" אז התחלתי לבנות עליו.
לא ידעתי שהאינטרנט ילך ממני
עכשיו תראו, אני אדם שעבר כמה גלגולים בחיים עם האינטרנט, בסדר? הייתי בעולם, ראיתי דברים, זוכרת את הימים של ADSL ומעדיפה לשכוח אותם. ואחרי שנתיים בדירה שהעדיפה לנהל רומן וולגרי עם השמש ולהתעלם לחלוטין מהקליטה, כשנחתתי על הדירה הזו, דירה שעל פי סטנדרטים תל אביביים ירודים ניתן לכנות אותה "ראויה", גמלה בלבי החלטה אחת - לעד אפרגן לעצמי חיבור מהיר וישיר לאינטרנט, בי נשבעתי.
שבועה או לא, החיים כבר לימדו אותי שיכולת השליטה שלי בגורל היא קטנה עד לא קיימת (אני קראתי "אדיפוס" הרי. פעמיים) ושנים של תקלות רשת הכינו אותי לאפשרות של מצבי משבר אבל לניתוק? לא לא חביבי, אף אחד לא הכין אותי לזה וזה ממש לא מה שהזמנתי.
אחרי שנה של מגורים עם שותפה שנראתה לי יותר ויותר כמו גרסת 2016 למרטינה מ"קטנטנות" (סליחה, אם יש משהו שאתם כבר מבינים מהטקסט הזה זה שיש להעריך את האינטרנט ואם הרפרנס הזה לא אומר לכם דבר - גגלו והודו למזלכם הטוב), ההיא החליטה לצאת מהדירה ואני בטח לא התכוונתי לעמוד בדרכה.
זה מתחיל במקרר
בתחילה היא לקחה את המקרר ואני לא הרמתי את קולי כי ממילא הייתה שם צנצנת חצי ריקה של מרק עוף ויטה, ואז היא לקחה את הכורסה ואני לא הרמתי את קולי כי מה אכפת לי, יש לי מיטה זוגית לאדם יחיד, מה אני פרייארית? ואז היא לקחה את השולחן ואני לא הרמתי את קולי כי ראו סעיף ב', וכשהיא באה לקחת את האינטרנט, כבר לא נותרו חפצים מיותרים בבית שישמעו אותי ופה כבר הרמתי את קולי. ראס בן אמו, הרמתי את קולי.
בשיחת טלפון אחת היא ניתקה אותי בלי שישאלו אותי משירותי הספק ולקחה איתה גם את התשתית. 47 דקות המתנה על הקו אחר כך, המוקדנית של אותה חברה אכן אישרה שהכול נכון, אני מנותקת ואם אני רוצה, יחברו אותי רק אצטרך להמתין לטכנאי 36 ימי עסקים פלוס טווח שעות מפלצתי פלוס תשלום, ואתם יכולים לנחש לבד באיזו חברה מדובר. חוץ מלקלל אותה בכל השפות לא נותר לי הרבה מה לעשות מלבד אחזקת הראוטר שלה כבן ערובה בתיק שלי. האם זה גרם לי להרגיש טוב יותר? לא אבל נקמנות היא תכונה אנדרייטד וחבל.
במשך חמישה ימים אין סופיים הייתי מנותקת מעולם בלי שעשיתי דבר, על לא עוול בכפי, לגמרי שלא באשמתי אם עוד לא הבנתם. מה זה העימות התנכ"י הזה אלוהים? אתה השתגעת? עדיין חם לי מדי בשביל להרהר על החיים, תן לי להתקרר מול איזה פרק חדש של "נרקוס" ונדבר על זה אחר כך. אבל לא, שיחות עם אלוהים לא עובדות, את שומעת מרגרט?
שום דבר שניסיתי לא עבד. נקודת גישה אישית? מדובר בפיקציה שמטרתה לסיים גם את מעט האספקה הדלילה שנותרה לי בטלפון. להתחבר לשכנים? דלת פלדלת, התגלה הדבר היחידי שאת עושה נכון - חוסמת לי את הקליטה. נט סטיק? זה כבר יצירו של השטן. מעולם לא פגשתי דבר כל כך קטן שייצר בי כל כך הרבה תסכול (ברור שפגשתי נו). נשארתי לבד עם דף אינטרנט לבן, מסרבת לקלוט ש-F5 לא הולך להחזיר לי החיבור באורח פלא.
להתראות לך מיסטר בינג'
הרי מה בת אדם רוצה? לנצל הזדמנות יקרה מפז שבה אין לי שותפים, הבויפרינד מחוץ לעיר, החברים התפזרו והחבר היחידי שלי בעולם הוא מיסטר בינג'. ועל פי ההיגיון שלי, הכל היה אמור לדפוק לפי התכנית - פרק-שניים של בוג'ק הורסמן, קצת סקס והעיר והרבה מתכנית האוכל של אקשן ברונסון. מה, זה הרבה לבקש? זה לא אבל אתם יודעים איך זה, החיים קורים בזמן שסחי הדפיס את המשפט המאוס הזה על טי שירט ולי אין אינטרנט כדי להשחיר אותו עם חברים בצ'אט. נקפו השעות, השעמום התחיל להכות, כל מה שרציתי זה להשיג לי פס קטן של אינטרנט. ואז זה נפל עלי. מה זה? טיפות מהמזגן? מה, גם זה הלך לי עכשיו? מה העולם מנסה להגיד לי? התקף חרדה מתון, ממי. זה מה שהעולם מנסה להגיד לך. זה לא המזגן, זה החרדה = הבעיה היא בך.
באופן אישי אין לי בעיה עם משברים נפשיים. מבינה אותם, חווה אותם, זה חלק מהחיים וזאת הסיבה שיש פסיכיאטרים בעולם. אבל חרדה? לא נראה לי. אני יותר מאסכולת הדיכאון כי הרי כל פסיכולוג יתחיל יגיד שמדובר בבני דודים ובעוד שדיכאון נראה הורס, קצת חיוור ולרוב רזה, חרדה היא חתיכת קרצייה. מדברת מלא, מתגרדת, אול אובר דה פלייס ואין לי סבלנות לניג'וסים עכשיו כשאני מנותקת מהעולם.
אבל הפעם זה היה תורה לבקר ובצדק, לפני סוף שבוע שלם, מה אני אמורה לעשות עם עצמי בצום יום כיפור הזה שנכפה עלי בטרם עת? לפגוש חברים? לבקר את המשפחה? כל האנשים האלה נמצאים סביבי כל הזמן *כדי* שאקח אותם כמובן מאליו ואבין את זה מאוחר מדי. לא הייתה ברירה, ניגשתי אל ספרי התשחצים. זה דווקא עבד במשך כמה דקות שבהן חשבתי שזה נורא נחמד שעדיין יש מקומות בעולם שבהם עומר ברנע הוא אדם מפורסם אבל מה אני אימא שלו? מה אכפת לי ואיך זה יעזור לי להעביר את הימים עד שהטכנאי יגיע? זה לא.
הימים הנוראים
מה עם לשמור שבת? הרבה אנשים עפים על זה ובכל זאת אני ממערב ראשון. אם לא שיניתי את השם ל"אודל" אני יכולה לנסות לפחות איזו מצווה אחת, מה יש. אבל לא, סורי, המסע הרוחני נשמע כמו המסע שאייל פלד עושה עם עצמו כבר כמה שנים וזה לא הכיוון שאליו אני הולכת. אז וואט דה פאק אני עושה עם עצמי ואיך הגעתי למצב הזה? הרי אני אדם עם תחביבים. אני אדם קורא, אדם צופה, לא ייתכן שלא אעבור את הימים האלו. רק השבוע גמעתי שני ספרים בשבוע (זה שאחד מהם זה הוא "הארי פוטר" המחזה וזה עדיין נחשב) אבל זה לא אותו הדבר כשהלפטופ שמאיר לי את הדפים לא מתחבר לשום מקום. הכול מטריד אותי, אני לא מפסיקה לחשובע לזה ומרוב שעמום, עשיתי עוד קעקוע ואפילו אימא שלי פיהקה מולו. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי? תגידו, על מי אתם חושבים שאתם עובדים? ראינו ארכיונים ביוטיוב, גיגלנו תמונות - שום שמח לא היה פה. היו לכם שנים של הקלטת שירים מהרדיו, מקסימום התקדמתם לקאזה. זה חיים זה?
בסוף, אחרי שעות על גבי שעות של ווייפיי כבוי, הייתה הארה ודווקא מהז'אנר של חוויות עוצמתיות ופרופורציות ושינוי סדר עדיפויות וזה. אז תקשיבו ותקשיבו לי טוב: הרבה לפני המשפחה שלי, לפני האחיין שלי, לפני בן הזוג שלי וכנראה שזה נכון - אפילו לפני אוכל - חיבור לאינטרנט תמיד היה ותמיד יהיה במקום הראשון אצלי. בדיוק כמו לצאת עם ספורטאי או ספורטאית ולדעת שתמיד תהיה או תהיי במקום השני? אז אני שחקנית נשמה, מכורה לגלישה ולאינטרנט מבחינתי יש נקודת גישה אישית אחת - ללב שלי. אז מה הפואנטה? לא יודעת אבל נצלו כל יום של גלישה שיש לכם כי אתם לא יודעים מאיפה הניתוק הבא יבוא.