תביעת לשון הרע שעניינה פרסום שנעשה באינטרנט, ניתן להגישה בכל בית משפט בישראל - כך קבע אתמול (ד') בית המשפט העליון, בפסיקה ראשונית בנושא סמכות מקומית של בתי משפט בנוגע לתביעות לשון הרע על פרסומים ברשת האינטרנט, בעקבות פסיקות סותרות שניתנו בעניין זה בבתי המשפט השונים.
השופטת מרים נאור קבעה בהחלטתה כי מאחר שהאינטרנט מגיע לכל מקום, הרי שהפרסום נעשה בכל מקום בישראל, והסמכות המקומית מסורה לכל בתי המשפט.
מדובר בתביעת לשון הרע שהגישו שמחה קובוביץ וחברת אסוטיאייטד פרודיוסרס, באמצעות עורכי הדין יוסי עבאדי וציפי וייס, נגד יוסף אדוארד זיאס, לטענתם בשל פרסומים מכפישים שפירסם בעניינם ברשת האינטרנט.
התביעה הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי מרכז, ואולם לבקשת הנתבע הורה בית המשפט על העברת התביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. זאת בנימוק שלפי תקנות סדר הדין האזרחי, כאשר אין בית משפט אחד שיש לו סמכות לדון בתביעה - תינתן הסמכות לבית המשפט בירושלים.
החלטתה של השופטת נאור מסתמכת על פרשנות תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה סמכות מקומית. התקנה מונה מספר חלופות להכרעה בדבר הסמכות המקומית בתביעות שאינן עוסקות במקרקעין, ובין היתר מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, מקום יצירת ההתחייבות, מקום המסירה של הנכס או המקום שבו נעשה המעשה או המחדל שבגינו תובעים.
נאור ציינה, עם זאת, כי המגמה בפסיקת בתי המשפט היא לצמצם בהגבלת מקום הגשת התביעה על יסוד דיני הסמכות המקומית.
"כאשר ישנם כמה בתי משפט בעלי סמכות", כתבה נאור, "לתובע מסורה בחירה לברר תביעתו. המעשה, פרסום לשון הרע, התבצע באינטרנט, אליו קיימת גישה מכל מקום, ולפיכך מקום ביצוע המעשה, לשיטת התובעים, הוא כל מקום. מקובלת עליי עמדה זו. המעשה שבגינו תובעים הוא הפצת מאמרים המהווים לשון הרע באינטרנט. בתביעת לשון הרע, המבוססת על פגישה בשמו של התובע וביזויו - אין ולא חייב להיות יעד ספציפי לפרסום".
לדברי נאור, "משפורסמו הדברים ברשת האינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה שבגינו תובעים בוצע בכל מקום. בתי המשפט אינם מייחסים היום משמעות מופרזת לשאלת הסמכות המקומית, בשים לב לממדיה של מדינת ישראל, ולפיכך למרחק הקטן שבין מחוזות השיפוט השונים. חבל שהנתבע עשה עניין משאלת הסמכות המקומית". (רע"א 530/12).
