יש משהו מעליב במכשיר שאתה לא מצליח להפעיל. אם הטלפון נקרא "חכם", מה זה אומר עלי אם אני לא מבין אותו? שאני טמבל?
הדור ההיפר טכנולוגי של שני העשורים האחרונים מותיר בשולי אוטוסטרדות המידע שלו חללים רבים שלא עמדו בקצב, ולפעמים קצת מתביישים להודות בזה. כאילו שזו אשמתם.
ביל גייטס היה זה שהבין שכל אחד מאיתנו צריך מחשב, אבל סטיב ג'ובס היה זה שהבין את נפשנו באמת: מה ישמח אותנו, מה אנחנו רוצים לעשות, איך אנחנו רוצים לעשות את זה ובעיקר מה אנחנו לא רוצים לעשות, למשל: להיתקע מול תפריטים שמכילים אלף אופציות ו"הגדרות מתקדמות".
יש המון טלפונים בחנויות, וגם מחשבים. יש נוקיה ומיקרוסופט וסוני ו-HP ודל ואינסוף דגמים, וכולם מתוחכמים נורא, אבל רק לכאורה.
הם כמעט תמיד מסורבלים להפעלה, שלא לומר - רעים למשתמש. כי אם לא הבנתם איך מפעילים מכשיר, זה לא אומר שאתם מטומטמים. זו לא אשמתכם. זה אומר שהמהנדסים שתכננו אותו טעו.
זו בדיוק המורשת הטכנולוגית של ג'ובס: כשמפתחים חידושים טכנולוגיים, צריך לחשוב קודם כל על האנשים שישתמשו בהם. על מה הם חושבים כשהם פותחים את המייל בטלפון? מהם ירצו לעשות עכשיו? האם הם באמת זקוקים לתפריט עם 30 אופציות מבלבלות בכל רגע נתון (ע"ע בלקברי)?
זו הסיבה שמול האייפון, האייפד והאייפוד של אפל, יותר אנשים מרגישים שהם מצליחים לעשות מה שהם רוצים, ופחות אנשים מרגישים טיפשים מול מכשיר שמתנשא עליהם. זה קצת אירוני אולי, אבל דווקא ג'ובס היהיר הקפיד לפתח מכשירים שמדברים אלינו בגובה העיניים. חוקרי מוח טוענים עכשיו שאנשים מפתחים רגשות אהבה אל מכשירי האפל שלהם. לא פלא. מה כבר ביקשנו: שיבינו אותנו.
ג'ובס מת. האיש שיצק יותר טוב מכל אחד אחר את דמיונות הנפש למכשירים, גילם את הרצונות לאפליקציות. האיש שהפך את הערטילאי למוחשי, יצר כמעט לראשונה את נקודת המגע, תרתי משמע, בין תשוקות הלב למענה שהטכנולוגיה יכולה להעניק לו. מאדיסון ועד צוקרברג, אף אחד לא עשה את זה פשוט ונכון כמוהו. ואולי גם לא יעשה.
