ה-Blu-Ray הוא המילה האחרונה בינתיים בתחום אחסון הנתונים האופטי. במילים פשוטות, מדובר באחסון של מידע בצורה כזו, שניתן לקרוא אותו באמצעות התבוננות באור שמוחזר ממנו – אותו עיקרון, למעשה, כמו תמונה שמודפסת על נייר או כמו ברקוד. זוכרים את המכשיר הזה בקופות, שמקרין פס אדום זוהר על הברקוד ומצפצף כשהוא מפענח אותו? בתוך אותו מכשיר נמצא חיישן שקולט את האור המוחזר, ובזכות ההבדל בין כמויות האור המוחזרות מהצבע השחור ומהצבע הלבן הוא מפענח את רצף הקווים של הברקוד ומתרגם אותו לסדרה של נתונים – במקרה של הקורנפלקס בסופר, את המספר הסידורי של המוצר במחשב של הקופה.
עכשיו דמיינו ברקוד ארוך מאד – כמה עשרות קילומטרים – שמודפס על פס מתכת דקיק, עם קווים צפופים, קצרים ודקים עד כדי כך שהם נראים ממש כמו נקודות מיקרוסקופיות. כעת, כרכו את הברקוד הזה בספירלה סביב טבעת פלסטיק קטנה ושטוחה. הוסיפו דיסקיות פלסטיק שקופות להגנה מלמטה ומלמעלה. מה קיבלתם? תקליטור Blu-Ray. בערך.
בעוד שאת קווי הברקוד אנחנו יכולים לראות בעין, נקודות המידע שמוטבעות בדיסקים אופטיים כגון תקליטורי CD, DVD או Blu-Ray נמדדות באלפיות המילימטר או פחות, וכדי לקרוא אותן חייבים להשתמש באור לייזר. אם תקחו פנס רגיל ותאירו את הקיר בצדו השני של החדר, תראו "כתם אור" גדול בהרבה מפתח הפנס עצמו. הסיבה לכך היא שאור של נורות רגילות נוטה להתפזר עם המרחק, ואפילו אם משתמשים בעדשות מתוחכמות קשה למקד אותו לגודל הדרוש לצורך אחסון אופטי. קרני לייזר, כפי שתוכלו לראות בקלות אם תאירו את אותו הקיר בעזרת סמן לייזר, מתפזרות במידה פחותה בהרבה. ללייזר יש עוד כמה תכונות שימושיות מאד לקריאת מידע, שלא ניכנס אליהן כאן כי הן טכניות מאד, ולכן יש בכל כונן אופטי רכיב אלקטרוני שפולט קרן לייזר לעבר התקליטור המסתובב ומודד את ההחזרה שלה מהביטים שכתובים (או צרובים) עליו.
בתקליטורים מהדורות הקודמים, CD ו-DVD, הלייזר הזה היה אדום מכיוון שזה היה הסוג הזול והחסכוני ביותר, והוא שירת את מטרתו היטב. אך אם רוצים לאחסן פי חמישה מידע ויותר על תקליטור באותו הגודל, כמו שנעשה ב-Blu-Ray, מסתבר שהלייזר האדום כבר לא מספיק. בקני מידה קטנים שכאלה, אפילו לאורך הגל של האור יש חשיבות גדולה, והאור האדום – בעל אורך הגל הגדול יחסית – מתפזר ואינו מסוגל להתמקד בנקודות המידע שעל התקליטור. לשם כך הוכנס לזירה הלייזר הכחול, שהעניק לפורמט החדש את שמו. הצבע הכחול נמצא מצדו השני של ספקטרום הצבעים (הסתכלו בהזדמנות על קשת בענן), והוא בעל אורך גל קצר יותר. בשילוב עם עדשה משופרת ועם שכבת הגנה דקה יותר על גבי התקליטור עצמו, הלייזר הכחול מסוגל להגיע לרזולוציות הדרושות לאחסון של 23.5 גיגהבייט על גבי תקליטור בודד, וכפליים מזה בתקליטור בעל שכבה כפולה. אגב, השכבה הכפולה עובדת לפי עיקרון זהה, פרט לכך שצריך למקד את קרן הלייזר בצורה שונה מעט כדי להגיע לשכבה ה"פנימית". עברתם פעם ליד חלון ראווה באור יום וראיתם, בו-זמנית, גם את ההשתקפות שלכם בזכוכית וגם את מה שקורה בפנים? ובכן, זה לא עובד בדיוק ככה ב-Blu-Ray, אבל זה יכול לתת לכם מושג ראשוני על מה מדובר.
עוד עניין שחשוב להכיר הוא בעיית המהירות הזוויתית. בכל כונן אופטי יש מנוע מרכזי, שמסובב את התקליטור, ומנגנון קורא אופטי (ה"עין") שנע בקו ישר מתחת לתקליטור, לאורך הרדיוס, וקורא את המידע שחולף היישר מעליו. קחו תקליטור דמיוני וציירו עליו שתי נקודות – אחת קרוב למרכז והשניה קרוב לשוליים החיצוניים. כעת סובבו את התקליטור חצי סיבוב. הדרך שעברה הנקודה החיצונית ממקומה הראשוני ארוכה בהרבה מזו שעברה הפנימית, משום שהיא "יושבת" על היקף גדול יותר. כלומר, אם התקליטור יסתובב במהירות קבועה, הביטים יצטרכו להיות "מרוחים" יותר לאורכם ככל שמתקרבים לשוליים כדי שאפשר יהיה לקרוא אותם. מריחה כזאת תהווה בזבוז נוראי של מקום אחסון, ולכן נבחר פתרון מסובך קצת יותר של שינוי מהירות הסיבוב בהתאם למיקום ה"עין" על פני רדיוס התקליטור. הפרטים המדויקים תלויים בתקן ובדירוג התקליטור והכונן הספציפיים, אך ככלל, ככל שמתקרבים לקצה החיצוני של התקליטור, המנוע מסחרר אותו לאט יותר.
עד עכשיו דיברנו על החומרה של ה-Blu-Ray, כעת נעבור למוצר עצמו. אם ה-CD נועד במקור למוזיקה וה-DVD לווידאו, אך שניהם משמשים גם לאחסון נתונים כללי, ה-Blu-Ray מיועד מבחינה פורמלית לווידאו בהפרדה גבוהה, וכל נגן Blu-Ray נדרש על פי התקן לתמוך בתקנים של קידוד וידאו מסוג MPEG-2, MPEG-4 ו-VC-1 המוכר פחות. אורחת פחות צפויה בתקן עבור נגני Blu-Ray היא ווריאציה של שפת התכנות ג'אווה, שמאפשרת למפיקי התקליטורים לשבור את המסגרת המוגבלת והשגרתית של תפריטי ה-DVD וליצור תפריטים או יישומים אחרים מורכבים ומעניינים הרבה יותר. כמו ב-DVD, גם את ה-Blu-Ray ניתן לקודד לפי אזורים – A למזרח אסיה ולאמריקה, B לאירופה, אוסטרליה ואפריקה, ו-C לשאר אסיה (כולל רוסיה). וכמובן, גם בתקן החדש לא נפקד מקומן של הגנות התוכן הדיגיטליות, שאנשים חרוצים עובדים יומם ולילה על פריצתן.
האימוץ של ה-Blu-Ray בעולם ובארץ מתנהל בקצב איטי עד סביר, במקרה הטוב (תלוי את מי שואלים), ובוודאי שאינו תואם את הציפיות הגבוהות שעוררה התקשורת. תג המחיר של הכוננים, הנגנים והמדיות לצריבה עדיין גבוה – פי ארבעה לערך ממקביליהם ב-DVD – והטלוויזיות הדיגיטליות בהפרדה גבוהה עדיין לא נפוצות מספיק כדי להצדיק את הפורמט. גם התכנים הנפוצים בעולם המחשבים, כגון סרטים, מוזיקה, משחקים או גיבויים רגילים, מסתדרים מצויין נכון לעכשיו עם DVD או עם כוננים קשיחים סטנדרטיים, שמגיעים לנפחי ענק במחירים שווים לכל נפש. למרות כל זאת, המפתחים אינם נחים לרגע וכבר נשמעים דיבורים על תקליטורי Blu-Ray מרובי שכבות שיגיעו לנפחים של מאה גיגהבייט עד טרהבייט שלם בתוך ארבע שנים. יש למה לחכות.