כבר שבע שנים שאני נמצאת בדבר הזה שנקרא "תקשורת" והעיסוק בתחום גרם לי להבין שמלבדו, בוער לי גם להיות יוצרת תוכן עצמאית. כשיצרתי את הפודקאסט שלי "לא מתנצלת" שעוסק בנושאים כמו יחסים, זוגיות, מיניות, דימוי גוף ועוד, בצורה אותנטית וישירה כפי שלא פגשתי בעבר, הרגשתי שאני באמת עושה מעשה של שליחות: מביאה תוכן חשוב לקדמת הבמה, מדברת על מה שמעניין את כולנו ואפילו מצליחה להיות דמות מייעצת. עד שהגיעה הביקורת, או שיש לומר אפילו, ההטרדה.
אפליקציית NGL הגיעה לחיינו, או בשמה השני – "שאלות אנונימיות". יוצרי תוכן רבים השתמשו בפלטפורמה ואפשרו לעוקבים שלהם לשאול ככל העולה על רוחם. גם אני, שמראש מדברת על נושאים רגישים יותר, ראיתי כמוהם את הפוטנציאל של הפלטפורמה. הן כדי ליצור קהילה, והן כאפשרות לדבר עם העוקבים שלי יותר בישירות ובגובה העיניים.
בסשן הראשון אני ממש זוכרת את ההתלהבות שהרגשתי. שאנשים שואלים לדעתי על הנושאים האישיים ביותר. הגיעו אליי עד כה מאות תגובות ושאלות מכאלה שרצו למצוא מימוש עצמי, כאלה שרצו למצוא דרכים להתאמן יותר ולי זה רק גרם להבין עוד יותר כמה יש מקום ליוצרי תוכן היום, כמה דעתו של כל פרט ופרט חשובה ובעיקר כמה השפעה יש לי על הפרט בעצמי. אם אני מרגישה פתיחות עם מה שעדיין נחשב לצערי "טאבו", הרי שאני יכולה גם להראות לאחרים שאפשר לדבר על הכול ושאין במה להתבייש, וגם לשמש ככתובת לייעוץ למי שאין לו כזו בבית. קיבלתי הודעות מכאלה שכתבו לי שגרמתי להם להרגיש יותר בנוח עם הגוף שלהם, או לדבר על נושאים שלא חשבו שיוכלו לדבר עליהם לעולם והתרגשתי. מצאתי משמעות בעצמי מלהיות משהו למישהו, בצורה הכי פשוטה של הדבר.
מסשן השאלות השני, כבר חשכו עיניי. לשאלות "הרגילות" הצטרפו תגובות דוחות כמו "חלום לגמור לך בגרון, תתני לי?", או "הייתי בקטע שלך בהתחלה בגלל האופי, אבל לא מצליח להביא עלייך ביד. לא רוצה לרמות אותך, מקווה שאת מציצה טובה יותר". ובכנות? נחרדתי. העצוב הוא אגב, שישר אצתי רצתי לסטורים האחרונים שלי, לראות אולי עשיתי משהו לא תקין כמו לדבר בפתיחות על נושא לא מדובר, הרי זה "אסור" ברשת, אסור כאישה, אסור. האשמתי את עצמי, ולו לשנייה. התביישתי. תחילה במשך שבועות לא פרסמתי את השאלות הללו. חשתי בושה אדירה שהן בכלל מצאו את מקומן לתיבה שלי, כשאני במקור באתי ממקום טוב לסייע.
חסרונותיה של האפליקציה ידועים: היא אנונימית וכל אחד יכול לכתוב בה מה שרוצה. לא מזמן הייתה כתבה בה הורים מוטרדים הביעו את הדאגה שלהם מהאפליקציה שנותנת חופש לילדים לדבר על נושאים שלא מותאמים לגילם או לחילופין לקבל הודעות נאצה. הבנתי מצוין את הדאגה שלהם, בטח כאחת שחווה את מה שהם הכי חוששים ממנו.
לאחר כמה שבועות של הסתרה, בהן אני עונה על עוד שאלות ומרגישה שאני משמשת כתף לרבים, החלטתי לעשות מעשה ולצאת גם עם התגובות השליליות לאור. הבנתי שמי שצריך להתבייש אלו הבריונים מאחורי המקלדות, ולא אני שמנצלת את כוחי לטוב. העליתי את התגובות הרעות לסטורי ושחררתי מעליי את הבושה. התגובות שקיבלתי לאחר פרסומן היו מאוד תומכות: רבים כתבו שזה אמיץ שאני לא פוחדת לפרסם גם את התגובות הקשות יותר, שטוב שאני מראה גם את הצדדים היותר "אפלים", אך מצליחה לא לתת לזה לגעת בי, ולהתמקד בטוב שהאפליקציה עושה לי ולסביבה. בשליחות האדירה שאני מרגישה דרכה כיוצרת תוכן ובכלל.
לאפליקציה המון יתרונות. היא מאפשרת לרבים לקבל עזרה בתחומים בהם הם מרגישים שהם בסך הכל צריכים אוזן קשבת, מאפשרת לכל בנאדם להביע את דעתו על מגוון נושאים, ומאפשרת לדעתי ליוצרי תוכן, גם אם באופן אנונימי, ליצור קהילה מוסדרת מסביבם. כאלה שאני בטוחה שהייתם שמחים שיתווספו לרשימת הנעקבים של הילדים שלכם.
בשבועות האחרונים אני מרגישה שבזכות השאלות של העוקבים שלי הבנתי יותר את הכיוון שאליו אני רוצה לפנות כיוצרת תוכן. מה יהיה התוכן המוביל שלי. אולי לא הייתי מדברת על הנושאים האלה בעצמי לולא השאלות, שנתנו לי את האומץ בעצמי להתגבר על פחדים, ובאיזשהו מקום גם העלו לי את הביטחון בעצמי. וזה יתרון עצום שיכול לעשות מהפך לעוד רבים, בין אם הם יוצרי תוכן או לא.
צריך רק לעשות את זה נכון - לא לתת במה לנאצות, או לחילופין לפרסם אותם כדי שמי ששלח ירגיש אפס עם עצמו (עשיתי זאת כאמור ואצלי זה פחת), אבל להזכיר לעצמכם שהאפליקציה והרשת כאחד יכולים להיות מקומות נפלאים, אם רק מנתבים אותם לכיוון הנכון.