כמה ימים אחרי שקיבלתי את השעון החדש של סמסונג להתנסות, התפרסמה בעיתון "הארץ" ביקורת על המכשיר מאת גד גניר. כמו בהרבה ביקורות מתערוכות ברחבי העולם ששיבחו את המראה החיצוני של הסמארטווץ' הטרי של סמסונג, גם העמיתים המלומדים מרחוב שוקן בחרו לפרגן, ואף הגדילו לעשות ותיארו את הגאדג'ט החדיש כ"עוצר נשימה". מכיוון שכך, חשוב לי לציין כבר בפתיחת הדברים שהדבר הראשון שהיה לי להגיד על השעון כשראיתי אותו זה שהוא מכוער ויהיה קצת מביך להסתובב איתו על הזרוע.
התגובות שזכיתי ממנו ברחוב ומאנשים שפגשו אותי בזמן שענדתי אותו הוכיחו שלא טעיתי, ולא פעם נאלצתי להגן על עצמי בכך שלא שילמתי על החפיץ היוקרתי את אלפי השקלים שהוא עולה. "הוא רק להתנסות לצורך כתבה באתר NEXTER", חזרתי על המנטרה שוב ושוב, לצמצם את ההשפלה. האמת שזה באמת קצת מפחיד להיראות כאילו אתה מסתובב עם אזיק אלקטרוני על היד.
אז קודם כל, הסמסונג GEAR S, פריט הלבוש החדש מבית ענקית הסלולר הקוריאנית הוא הרבה דברים – אבל שעון הוא לא. למעשה, אם רוצים שהסוללה שלו תחזיק מעמד קצת יותר מכמה שעות אז צריך לבטל את האפשרות שהוא יראה את השעה. הרבה יותר מדויק להגיד שמדובר בטלפון נייד שמתלבש על הזרוע.
מבחינה גיקית, יש בו הכל – את היכולת לקבל ולהוציא שיחות מהטלפון באמצעות בלוטות' או באמצעות כרטיס SIM שמתחבר ישירות לתוך הטלפון. אפשר לנהל שיחות דרך אזניות אלחוטיות – או לחילופין על ידי מיקרופון ורמקול מובנים, ואשכרה אפשר לנהל שיחות כמו בקומיקס של דיק טרייסי מלפני 50 שנה (זה אפילו די שימושי בנסיעות ברכב). יש בו כמובן את כל שאר הפונקציות שיש בכל שעון חכם כמו קבלת הודעות ושאר נוטיפקציות (אפילו הפושים המעצבנים של mako על כך שגברת "תביא ת'שוקולד" נחתה בארץ והתנצלה הגיעו אליו), ויש אפשרות גם לגלוש באינטרנט (אבל אף אחד לא הולך באמת לגלוש לאתר הפורנו האהוב עליו ממסך 1.3 אינץ'), ואפילו לשלוח מיילים והודעות דרך מסך המגע. לא הכי נוח, לא הכי שמיש – אבל נחמד שהאופציה קיימת.
עולם השעונים החכמים, חייבים להודות, מטופש להחריד. למלכה אליזבת' הראשונה היה שעון-יד כבר באמצע המאה ה-16, שעוני כיס היו פריט חובה לכל ג'נטלמן החל מהמאה ה-17, צבאות שסיפקו לחיילים שלהם שעוני יד מתוזמנים בשלהי המאה ה-19 קיבלו יתרון אסטרטגי ברור בקרבות קולוניאליות ומאמצע המאה ה-20 כבר היה לכל ילד שעון שמופעל על ידי סוללה על פרק כף היד. כל מי שזכה להיות בבית ספר ישראלי באזור שנות ה-90 הכיר את הילד הכאילו-מצחיק שהיה לו שעון שיכול להעביר תחנות בטלוויזיה, ואת הילד הבאמת-מגניב שיכול היה לרמות במבחן במתמטיקה כי היה לו מחשבון בשעון. בקיצור, שעונים זה לא בדיוק הדבר שהכי מתכתב עם "קידמה".
אז למה צריך אותם? המטרה המוצהרת של השעונים החכמים היא לחסוך זמן. במקום לחטט בתיק או בכיס אחר הסמארטפון כשאנחנו מקבלים שיחה או הודעה, כל מה שצריך לעשות זה להרים את הזרוע. מדובר בחיסכון של בין שניה לחמש שניות, תלוי איפה נמצא הטלפון שלך באותו זמן. יכול להיות שבמאה ה-21 הלחוצה חמש שניות זה פרק זמן שמצדיק הוצאה של אלפי שקלים, יכול להיות שלא – זה כבר תלוי במשתמש. ובכל מקרה, טרנד השעונים החכמים משתלט על העולם, והמחירים בהתאם – וכל זה עוד לפני שאפל חשפה את השעון המדובר שלה (זה יקרה בעוד שבוע).
_i.jpg "Galaxy Gear S")
HAVING SAID THAT, אני רוצה שעון חכם על הזרוע. אולי זה כי אני קצת גיק בעצמי, אולי כי אני אוהב דברים מיותרים, אולי כי הזוגיות שלי עם הסמארטפון שלי הפכה לשגרתית – אבל משהו באפשרות להכניס עוד גאדג'ט לחיים שלי תמיד קוסם לי, אפילו אם הוא מיותר לחלוטין. ביליתי כחודש עם השעון הכי מתקדם של סמסונג על היד, ומשהו כמו שבוע וחצי עם השעון החדיש של סוני - SMARTWATCH 3 – והביקורת שלי על שני השעונים זהה: זה מיותר לחלוטין, אבל כיף. הלוואי והיה לי שעון כזה משלי, אבל אין שום סיכוי שבעולם שאני אבזבז כל כך הרבה כסף על מכשיר כל כך מיותר.
הורדת ידיים: סמסונג מול סוני
מבין המכשירים המיותרים, הסמסונג מיותר קצת פחות, ולמעשה סביר להניח שהוא הסמארט-וואטש המתקדם והכי שווה בשוק כיום בישראל – למרות שזה לא אומר יותר מדי. בעיקרון, שני השעונים יכולים להשוויץ ב-GPS פנימי, מצפן, מד צעדים ו-4 ג'יגה של זיכרון פנימי שיכולים לאפשר לך לצאת לריצה או הליכה בלי הטלפון, באמצעות שלל אפליקציות מותאמות – אבל היתרון של הסמסונג על סוני (וכרגע, על כל המתחרים בשוק) הוא העובדה שיש לו חריץ של מיקרו SIM כך שאפשר להפוך אותו לטלפון לכל דבר. זה אומר שאפשר לצאת לריצה בפארק רק עם השעון ובלי הטלפון, לשמוע מוזיקה, לעקוב אחר התקדמות הפעילות הספורטיבית, שריפת הקלוריות, המרחק וכולי, וגם להמשיך לקבל הודעות בוואטסאפ ולקרוא מיילים מהעבודה. טוב, בכל זאת התקדמנו קצת מאז השעון של אליזבת' הראשונה.
סמסונג יורה לכל הכיוונים בכל הנוגע לגאדג'טים הלבישים שלה. בתוך שנה הם שחררו לשוק שישה שעונים חכמים שונים, כל אחד שונה בדרכו, אבל כולם תחת אותו שטאנצ (כמו כל השעונים) – כאשר ה-GEAR S החדש מנסה לשבור את השבלונה הסמסונגית. העובדה שיש לשעון את האפשרות להוציא ולקבל שיחות, כמו גם להתחבר ל-WIFI ולתעבורת נתונים ברשת 3G, בנוסף למד דופק ו-GPS מובנה – הופכת אותו לשעון הכי מתקדם בשוק, לפחות עד שאפל תשחרר את המפלצת שלה.
אבל כאן חשוב גם לסייג. למרות שהטלפון לכאורה יכול לפעול באופן עצמאי, בפועל - אין שום דרך להתחיל להפעיל אותו בלי לסנכרן אותו ראשית דרך טלפון חכם. ליתר דיוק – טלפון חכם של סמסונג. זו בעיה שקיימת בכל השעונים החכמים של סמסונג – לא רק שהוא לא יעבוד עם בעלי אייפון, הוא אפילו לא יעבוד עם משתמשי אנדרואיד שאינם סמסונג (פרט לשעון ה-Samsung Gear Live שעובד עם כל מכשירי האנדרואיד, אך לא עם אייפון).
המתחרה החדיש מבית הענק של SONY נראה קצת חיוור וקטן מול המסך הענק והקעור של הסמסונג. השעון עדיין לא מרשים, ועם רצועת הסיליקון השחורה הוא קצת הזכיר לי את שעוני הספורט של קסיו שהייתי הורס מדי שנה כילד בבית ספר יסודי. השעון של סוני מושך קצת פחות תשומת לב על היד, ונכון לכרגע, עם טכנולוגיית האנדרויד-וור (אותה טכנולוגיה של השעונים של מוטורולה, LG ואסוס), הוא מציע גם פחות פונקציות שימושיות מהמכשיר של סמסונג, למרות שכפי שלמדנו להכיר את גוגל, ודאי יהיו עוד הפתעות בהמשך.
גם כאן יש אפשרות לצאת לפעילות ספורטיבית בלי הטלפון, ולהשתמש בזיכרון הפנימי והבלוטות' כדי לשמוע מוזיקה, להתעדכן בקצב הפעילות באמצעות ה-GPS ומד הצעדים הפנימי – אך להבדיל מהסמסונג, לא תוכלו לקבל שיחות או להתעדכן בהודעות ושאר הדברים שמתאפשרים באמצעות ה-SIM הפנימי.
חווית שעון מפוקפקת
עוד משהו שהמלכה אליזבת' לא התעסקה בו יותר מדי הוא עניין הסוללה והעמידות למים. בעוד שהתרגלנו להשתמש בשעוני-יד לאורך כל שעות היממה, גם למקלחת, גם לשינה ולפעמים לא מורידים את השעון מהיד במשך חודשים – את השעונים החכמים יש להטעין מדי פעם. זו נקודה מעצבנת, אך חשוב להתייחס אליה. אז ככה – בכל השעונים שיש כרגע בשוק קיימת אפשרות לראות את השעה בכל פעם שתסתכלו בשעון. אך תדמו בדמיונכם מה יקרה אם המסך של מכשיר הטלפון שלכם יהיה דלוק לאורך כל שעות היום – בתוך כמה זמן תיגמר לו הסוללה, וכמה הוא יתחמם תוך כדי? כך בדיוק גם בשעונים החכמים, שמציגים מסכי OMLED צבעוניים בדיוק כמו בטלפונים.
במידה ותבחרו להציג את פני השעון באופן קבוע – הסוללה לא תחזיק יותר מכמה שעות. במקום זה, המסך יהיה כבוי רוב הזמן, ויש ללחוץ על פני השעון כדי להדליק את המסך, מה שהופך את כל "חווית השעון" לדי מפוקפקת. במידה והפונקציה הזאת כבויה זמן הסוללה די תלוי בשימוש במכשיר, כמו בכל מכשיר חשמלי. גם הסמסונג וגם הסוני החזיקו מעמד יפה למשך יום וחצי עד יומיים פחות או יותר, ומכיוון שמדובר בסוללה קטנה של מכשיר קטן, זמן ההטענה הוא גם די מהיר (בין שעה לשעה וחצי לסוללה מלאה).
כאן נכנס לפעולה עוד יתרון מאוד גדול של השעון של סמסונג על המתחרים. את מעגן הטעינה של הסמסונג ניתן להטעין בנפרד, ואז לחבר לגב המכשיר ולהמשיך להשתמש בו על היד כרגיל ולהיות ניידים. בשעון של סוני, להבדיל, יש להוריד את השעון מהיד, ולחבר מטען לחשמל בגב המכשיר, מה שאומר שבמשך שעה לפחות השעון לא יהיה לך על היד.
בשורה התחתונה מדובר בעניין של טעם אישי, מי שרגיל לענוד על היד שעונים יפים לא יחליף אותם בשעונים ההיי-טקיים אך הפשוטים למראה (מבחינה חיצונית, רק האסוס זן בעל רצועת העור היוקרתית יכול אולי לעבור כרגע איזשהו תחרות יופי בסיסית) והאמת היא שקשה ללדמיין אישה בעלת זרועות דקות שיכולה להיסחב עם גוש פלסטיק על היד כמו הסמסונג GEAR S, ולא משנה כמה הוא נוח לשימוש או לא. בתקופה כזאת של בחירות, כל אחד צריך לדעת לעשות את הבחירה האישית שלו, ולבחור את האופציה הכי טובה בשבילו מבין האפשריות הקיימות – אני כבר בחרתי לא לבחור. לא סמסונג ולא סוני ולא ביבי ולא בוז'י - אולי הצעצוע הבא של אפל ישנה את דעתי.