תכירו את אולי - החבר החדש של הילדים שלכם. אולי הוא בובה שיצרה גל שניצר, סטודנטית לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון (HIT), כפרויקט גמר.
הפנים של אולי הם מסך, שמעליו מצלמה עם טכנולוגיית זיהוי פנים. כשהילד קם בבוקר אולי יחייך אליו ויגיד לו שהגיע זמן להתלבש. הוא יציג על המסך ספירה לאחור וישמח אם הילד יסיים במסגרת הזמן הנתון. לאחר מכן הוא יעודד אותו לצחצח שיניים על ידי צחצוח שיניו הווירטואליות במקביל. בעזרת המצלמה הוא מבחין אם הילד מצחצח במשך שתי דקות. אם הוא מפסיק לפני הזמן - המוזיקה תיעצר ואולי יוריד את המברשת שלו ויראה לילד שהשיניים שלו עדיין מלוכלכות.
פעילויות נוספות שאולי מסייע בהן היא עידוד הילד לבוא לשולחן האוכל והליכה לישון בלילה, אז הזנב שלו הופך לפנס ומאיר את הספר או את הפנים של ההורה שמספר את הסיפור.
שניצר אומרת שיצרה את אולי בגלל שהבינה שהבעיה הכי גדולה עם ילדים היא שלא בא ללכת לצחצח שיניים, או שהם לא מצחצחים מספיק.
אבל טלי פלג, מנחת סדנאות הורים על פי גישת אדלר, לא חושבת שהבובה היא רעיון טוב: "היום יש לילד פטנט שנקרא העסקת יתר. הוא קם בבוקר ואומר לעצמו: אני מרגיש שייך על ידי זה שאני מטמטם אותך (ההורה), ואני איילל ואמשוך זמן ואתם תעשו לי שירותים מיותרים. בגישת אדלר אנחנו מאמינים בפטנט שנקרא שיתוף פעולה, ואנחנו יכולים להדפיס עם הילד דף שיש לו שלוש משימות שהוא צריך לעשות בבוקר, והוא צריך לקום ולהיות ממוקד משימה במקום ממוקד בלטמטם אותך, וצריך לעשות הרבה מאוד אימונים וללמד אותו לבחור בגדים ולהתלבש לבד בגיל שנתיים, ובמקום לתת שירותים מיותרים ולהתעצבן, או לקנות בובה - להאמין בילד וביכולות שלו".
שניצר אומרת בתגובה שמחקרים אומרים כי שותפות עדיפה על סמכות - כך שבובה שעושה את זה בחיוך עדיפה על דף משימות מאיים. בכל אופן, כרגע הבובה לא נמכרת, אך שניצר מקווה שפרויקט הגמר שלה כן יהפוך בהמשך למוצר מסחרי.