אומנות הבלט היא אומנות תובענית. מלבד האימונים המפרכים והקושי שהיא מעמיסה על הגוף, בלט היא אומנות שגם דורשת משמעת עצמית, יכולת לקבל ביקורת ואם כל אלה לא מספיקים – כל המונחים הם בצרפתית, ארץ לידת הבלט, בחצרו של לואי ה-16.
מה הפלא אם כן שרקדני בלט מהזן המסור, מחפשים כל רגע פנוי שיש להם להתאמן, ולא רק בשיעורים בסטודיו. רבים מהם מתאמנים גם בבית. הבעיה העיקרית של רקדנים המתאמנים בבית – הוא היעדר המשוב. חסרה אותה עין ביקורתית ומיומנת של המורה בשיעור, שיכול להסתכל עליך, לתקן לך את התנועה ולמנוע ממך לבצע תנועה שעלולה לגרום לנזק או לפציעה. לשם כך רקדנים לרוב משתדלים להתאמן מול מראה, אבל אין בכך די.
מיכל בר יוסף, 26, סטודנטית לעיצוב מהמרכז הטכנולוגי בחולון שזה עתה סיימה את לימודיה, מצאה פיתרון מפתיע ויצירתי לבעיה הזו עם פרויקט הגמר שלה, קונספט חדש של אפליקציה ל-Xbox ולקינקט, המאפשרת לרקדנים להתאמן בבית, לקבל משוב על האימון מהתוכנה, לקבוע יעדים ולהשתפר – מעין מורה וירטואלי לבלט הנמצא על המסך.
קינקט, למי שלא מכיר, הוא תוסף חיצוני לקונסולת המשחקים Xbox של מיקרוסופט, המכיל מערך מצלמות המתעדות את הגוף של השחקן ואת סביבתו, והופכות את הגוף עצמו לממשק שליטה – ללא צורך בבקר משחקים, מה שמכונה גם ג'ויסטיק. ה-Pas De Ballet (צעד בבלט, בתרגום חופשי מצרפתית), הוא יישום המנצל את היכולות הללו של ההתקן שפותח כאן בישראל – כדי לשפר תנועותיהם של רקדנים.
מיכל לא נתקלה בבעיה במקרה. לבר יוסף יש רקע של יותר מעשרים שנה בבלט, והאלגנטיות של אומנות הבמה העילית ניכרת בכל תנועה של האישה הצעירה, בעלת התלתלים הכהים והעיניים הגדולות. ברם, היא משדרת גם נימה לא מבוטלת של קופצנות ועליצות.
"עבדתי עם המנחה הצמודה סיגל פרלמן, ועם המון חברות שלי. זה היה חשוב לי, שאני לא מייצגת רק את עצמי”, מספרת מיכל. "הבחורות כולן בסרטון הן בחורות אמיתיות, והתייעצתי עם חברות אחרות שהייתי בקשר איתן מהמחול”.
שגרה של רקדנים
באפליקציה יש ארבעה "אזורים": אזור המילון, שמסביר את התנועות של הבלט ומלמד איך לבצע אותן, אזור האימון שמקביל לשיעור אמיתי שנתפר לפי מידה, אזור אישי המאפשר להגדיר יעדים ומציג את ההתקדמות של הרקדן בראייה חודשית ושנתית ואזור השראה – הכולל חומרי רקע (למשל אם הרקדנית הגדירה שיש לה בקרוב הופעה של קופליה, היא תקבל תכנים על אותו הבלט הידוע), הופעות בארץ, הזמנות לאודישנים ועוד.
"החלק של המילון מאוד התלבטתי עליו”, אומרת בר יוסף. "במוסד האקדמי קצת פחות אהבו אותו”. "האובססיה למילים בבלט ואיך מבטאים את זה נכון, ואת העולם שכל ערך כזה מכיל, זה אובססיה שרק רקדנים יכולים להבין. באקדמיה רצו שאני אתמקד באזור של האימון האישי. אותי זה היה פחות מעניין להראות ופחות 'בלטי' בנפש שלו”, היא מספרת.
לפני תחילת העבודה, התנסתה מיכל במשחקי אקסבוקס שונים, כדי להכיר יותר טוב את משחקי הספורט הקיימים, וההחלטה שלה הייתה דווקא נגד שיטת ההישגים, הכל כך מקובלת באקסבוקס. “בהתחלה הייתה מחשבה לתת פרסים ולפתוח הישגים ולתת משהו למשתמש אבל זה הכל נראה לי כל כך מאולץ וכל כך לא במקום”, היא אומרת.
"למה שארצה את זה? אני מכירה את עצמי. אם אני הייתי משתמשת בזה, לא הייתי רוצה לקבל משהו. הייתי רוצה באמת להשתפר. אם המטרה שלי באמת להשתפר, אני לא צריכה את זה. ההישג יהיה שלי. לקח לי הרבה זמן לשכנע אנשים שבלט זה לא משחק. האפליקציה הזו היא משהו שימושי, יותר בכיוון של לומדה ולא משחק”.
במקום מערכת ההישגים החיצונית, בנתה מיכל מערכת הישגים פנימית, אישית, העובדת עם הרקדן על יעדים שהוא בוחר ומגדיר, על בסיס השגרה המיוחדת לרקדנים.
"עשיתי ישיבה עם הבנות, והעלינו זכרונות מגיל 16-17 מתקופת הבגרויות, מה היה לנו בראש כל הזמן? ומה שהיה לנו בראש זה "עוד כמה ימים יש לנו הופעה", “עוד כמה ימים יש לנו בחינה". כל החיים שלנו הסתובבו סביב הדבר הזה.
"ואז משם הגיע הרעיון להכניס מוטיבטורים בתוך האפליקציה. לסגור כל הזמן מעגלים. אם זה העניין של להתכונן להופעה או הגדרת המטרות. יש לי מטרה, יש לי יעד וקל יותר לעקוב אחרי זה כשזו מטרה חודשית. ואם למדת איזשהו ערך במילון, מוגש לך איזשהו סיכום לפי קטגוריות של גמישות, מוזיקליות וכולי, ואם משהו לא עשית אותו כל כך טוב, אז האפליקציה תציע לך להתאמן על זה עוד ולהוסיף את זה למטרות האישיות שלך. כל פעם באמת לסגור כמה שיותר מעגלים פנימה. זו הייתה אחת הבעיות הכי גדולות שהתמודדתי איתן” היא מספרת על התהליך.
צפו בסרטון הקונספט:
כדי לייצר את הממשק לפרויקט, בר יוסף העמידה את חברותיה הרקדניות משכבר הימים מול מסכים מעוצבים ונתנה להן להתנסות. “מה אתן חושבות שצריך לעשות? אם זה היה פועל, למה הייתן מצפות? ואז גיליתי שהרבה דברים שהשתמשתי בהם לא בהכרח נכונים”, היא מגלה. “למשל, תנועות הפעלה מסויימות הן לא נוחות, לא אינטואטיביות. כשאחת מהן הגיעה למסך ולא ידעה מה לעשות, הבנתי שיש לי איזו טעות שם. ולפעמים זה היה ממש פיצ'יפעקס: לשנות מיקום, או גודל וזה היה יותר מובן”.
"הייתי קצת 'בונקרית' איתן. כשרואים את העיצוב המלא, זה נראה לך מושלם. אז בכוונה לא הראיתי להן את העיצוב המלא, אלא שרטוטים ראשוניים, בשחור לבן, לפעמים אפילו רק ריבועים, לראות איפה כל דבר מונח. הייתה להן הפתעה גדולה לראות איך זה נראה בסוף”, היא מוסיפה בחיוך.
"הייתה לי גם התלבטות איך אני מציגה טעויות. משחקי ספורט עובדים הרבה על חזרות. תרים את היד למעלה עשר פעמים. אתה מול עצמך ואתה יכול לראות אם אתה עושה טעות. אבל אם אתה לומד תנועה, ואתה מסתובב, או שצריך לשמור על מיקום של הראש, ואתה לא בדיוק מול הטלוויזיה, איך תראה את זה?".
היא מפרטת: "כשאתה עושה ערבסק או פירואט, אתה לא יכול לראות את זה. ואני יכולה לעשות תנועה ושהמערכת תקליט אותי. ומשם הגיע הרעיון שאני אראה את התנועה, אקבל את הדגשים, אחר כך אני אבצע את התנועה בלי שום פידבק, ובפעם השלישית, אני אקבל תיקונים, אבל הוא יהיה מינימלי, כי ככה זה בבלט – אתה תמיד מקבל הערה רק על הדבר שהוא הכי קריטי. כל תנועה שתעשה, יהיו לך מספר מסויים של דגשים, שתקבל ביקורת עליהם. סנטר, ראש, לאן התנועה מתקדמת וכולי”.
"וככה יצרתי את שש הקטגוריות – טרן אאוט, קצב, גמישות, איזון, יציבה ופירואטים. כשאתה נרשם למערכת, אתה מבצע איזה סוג של רישום שהמערכת תזהה אותך. שם, גיל ואת הניסיון שיש לך בבלט – ואז דברים יפתחו לך בהתאם”, היא מסבירה. "אם אני ילדה בת עשר ואני נרשמת, אז הערכים הגבוהים בכלל לא יהיו פתוחים בפניך. אתה רוצה גם לשמור על המשתמשת שלך, שלא תפצע את עצמה ולא תעשה דברים שהם מעבר ליכולת שלה”, מוסיפה בר יוסף על עיקרון חשוב אחר.
"המערכת אמורה להיות חברה שלי. לא התאמנת היום, סבבה, לא נורא. אם הרבה זמן לא התאמנת, היא נוזפת בקטנה, כמו שמורה לבלט הייתה נוזפת: “הו, טוב שבאת!”. יום לפני הופעה, למשל, המערכת לא תתן לך לעשות כלום. שתחזור על תנועות או תתאמץ יותר מדי. וביום של ההופעה היא לא תפתח כלל, ורק תאחל לך בהצלחה”.
"אני מתה שזה יהיה מוצר עובד”, היא מתוודה בחיוך ועיניים בורקות. "אחד הפידבקים שקיבלתי זה למה עשיתי רק סרטון ולא הבאתי מוצר עובד... רגע, דקה, אני אביא את כישורי המתכנתת שלי, זה פיס אוף קייק”, מוסיפה מיכל בנימה סרקסטית.
רקדני בלט לא אוהבים ורוד
קושי גדול אחר שמיכל נתקלה בו, הוא להציג את העולם שבו היא חיה שנים כה רבות, לאנשים מן החוץ, שלא מכירים את ההוויי המיוחד של אומנות הבלט, ובעלי דעות קדומות על האומנות.
"כשהצגתי רק את הקונספט, ביקשתי מאנשים להחזיק עט לרוחב בין האצבעות. ככה למדנו בתור ילדות את מנח היד של הבלט”, היא מדגימה. “או הייתי מסבירה דברים למנחה שלי. הייתי מסבירה לה מה זה בחינה בבלט, ומה זה אומר לזכור את כל השמות של התרגילים, ולהיות מוכן להיכנס עם הנעליים על יד אחת, ולהמתין לתשובה".
"כשניגשתי לביצוע, נתקלתי קצת בריג'קטים מהאקדמיה לגבי בחירת הגוונים: 'בלט זה לא כחול. בלט זה ורוד!'. אנשים מסתכלים על הבלט מבחוץ, רואים את זה בתור קלישאה, ולא מבינים שהאנשים בתוך הבלט, לא אוהבים בהכרח את הוורוד, ואת הנצנצים ואת הטוטו וכל הדברים מסביב. ורק נהנים מהאקט עצמו והנוקשות של זה”, היא “מתלוננת”.
וכמובן, יש את העניין המגדרי והזיהוי של בלט עם בנות המין החזק באמת. "גם האפליקציה היא בגוון יותר נשי. אם זה היה מוצר אמיתי, הוא היה פונה יותר גם לגברים. וזה פונה לגילאים מסויימים. אנשים בוגרים יותר סובלניים לזה, אבל בגילאי העשרה, יש מקומות שצריך למצוא את הבלט בצד הגברי. ולא רציתי להתיימר לעשות את זה, כי לא הכרתי גברים שרוקדים בלט. מנשים היה לי מספיק פידבק שוטף. בארץ זה מאוד נישתי – אבל בעולם? יש מיליוני אנשים שרוקדים בלט!”
"בחרתי ערכים שונים ממה שציפו”, מצהירה בר יוסף. " ציפו שאני אעביר יותר את הנשיות שבזה, ואת הוורוד, והקלישאתיות ואני אישה כנועה ואני רק רוקדת וטוב לי בחיים...אמרו שבגלל שהאפליקציה פונה לבנות צעירות יותר, היא צריכה להיות יותר עדינה ולא נוקשה. שאני פונה עדיין לילדים ולשמור על סוג של משחקיות. והשבתי להם שבחורה שלומדת בלט, לא צריכה את המשחקיות”.
"מי שהיה להם יותר קל לקבל את זה, זה ההורים לילדים שרוקדים, שמבינים את האהבה לבלט ואת האובססיביות, ולהגיע לשיעור בזמן, ולא להחמיץ שיעורים, ולהתקשר למורה אם אתה חולה. יש בזה משהו מאזוכיסטי, אבל זה מאזוכיזם יפה ואם זה גורם לך להשתפרות – שכולם יהיו ככה”, קובעת מיכל בחיוך.
"הדבר שהכי ריגש אותי, הוא שניגשה אלי מישהי מהלימודים אחרי ההגשת סיום שלי, חיבקה אותי ואמרה שרק עכשיו היא הכירה אותי באמת ושזה גרם לה לרצות לרקוד בלט”.
>> וגם: פגיעה בפרטיות - תמונת טופלס של מארק צוקרברג הופצה ברשת